אני באה מן המקום, בו השמש לעולם איננה שוקעת.
אני נמצאת במקום בו השמש לא שוקעת לעולם.
ודרכי, ופניי, וליבי אל המקום בו השמש זורחת תמיד, המקום בו השמש לא תשקע לעולם.
נשמת העולם.
וזה סימן, שעוד יש, עוד יש אהבה. אני פה, אני ערה .)
[ליצירה]
joy הכתיבה שלך מאוד יפה אבל אני חשה שנכתבו כאן 2 שירים שהם לאוו דווקא מחוברים להם יחד.
מבחינתי השיר הראשון נגמר בבית הרביעי בזכרונות.
ואז מתחיל לו שיר אחר.
בעייני אם השיר אכן היה מתחלק לשני שירים ,הראשון הוא פשוט פסיפס אהבה מושלם.
ואם יורשה לי להציע עוד משהו קטן : במקום לכתוב "ומנקה את דמעותיי" הייתי כותבת :ומוחה את דמעותיי .
וזו כמובן רק דעתיהאישית, קטונתי ..
שלהבת:-)
[ליצירה]
דרך חתחתים עברת
דרך לא דרך
את פיתולי השבילים בקושי שרדת
ושיר.. כתבת למזכרת.
ואת אשר בו הכח, בליבך נצרת,
את אשר במסע.. נתן לך יד.
בזמנים אשר כואב, קשה לזכור,
אך בזמנים שכאלו..
אדם אוהב..
בנשמתנו ננצור.
[ליצירה]
זה יפה כל כך! יש כמה טעויות כתיב (למשל- עת שאנום עם המוות ולא- את, וכן ופניה ופניו... ואין בם צבע- ולא בן...)
הכתיבה יפה, מרתקת, מושכת. אולי הייתי טיפה מקצרת ומאידך- כנראה שהיה זה מסע ארוך ובהתאם גם יצירה זו...
[ליצירה]
אני חייב להודות שזה מעניין..זה מקסים,ומסקרן בטירוף..זה נשמע כמו מונולוג מהיר של מחשבות מתרוצצות בשלהי לילה לבן שהועבר בהמתנה לאדם שלא יבוא בזמן הקרוב..
את לא חייבת לחכות לו..תסתכלי בירח ותראי שם את פניו,הוא יחייך,ואת תראי שהוא חושב עלייך כמו תמיד,ורק מחכה שתביטי למעלה ותחייכי בחזרה..ואז הכוס המלאה בריק שמונחת לצד מיטתך,תתמלא בזכרונות,ובאהבה רחוקה שלאט לאט תתקרב ותכנס אל תוך ליבך...=]
מדהים!
תודה...
[ליצירה]
כמו בכל עניין בחיים,לכל דבר יש שני צדדים..מקסים!
אבל אולי הכתיבה הזאת משחררת אותו?אולי כך הוא מבטא את אהבתו...?אם יניח העפרון לא יוכל לאהוב כמו שהוא יודע..
אז נלך לישון כשידינו אחוזות יחדיו בעפרון מחודד,והדף מונח לידינו,בצד..
מדהים!:)
מקווה שמצאת את החצי השני של חייך..
[ליצירה]
זה אולי אל נראה, אלב הכאב הזה על מישהו נמצא בהכל, אנחנו לא חייבים לדעעת אבל לשניה אחת כל העצים נהיים עצובים וזה לא מוסבר, אבל גם ברגע היכ מאושר שלנו יש גם את הכאב הזה, והעולם הוא לעולם אל אותו דבר
זה אולי לא נראה, אבל כולם, מרגישים.
שיר מקסים. תודה!
[ליצירה]
עיניי התום
והנחש שחטא עוד מבראשית, בשל סקרנותו, בגידתו, היותו ערמומי, והידיעה.
עליו נגזר לזחול על גחונו, לאכול עפר כל חיו.
(את עפר החיים לא? מעפר קמנו ולאפר נשוב, הלוא אנו המכילים את עונשו?) ואילו יכולת, את התמונה העגומה בה בהנחש למרות הכל עדיין זוחל על גחונו,עודנו מוענש, עודנו נחש..
אילו יכולת את התמונה העגומה הזו, זיכרון עולם לשנות.. לתאר קצת אחרת..האם היית מקלל בפעם השניה? או שמא מברך?
השיר שלך באמת יפה. אבל כואב בכמה פשטות הוא מדבר אליי.. עליי..כזוחל..על גחון מול עינייך..
על גחון מול עינייך. ואתה, הלא תרנין עגתי לבבך?
דיבוביי במאום לא יואילו?
על גחון מול עינייך. ואתה תרחם?
מזכיר לי את אחד השירים שלי "עיניי התום".
תודה על היצירה, מן עקצוץ בלב של משהו מוכר.
ואת עונשו של נחש עוד מבראשית.. ניתן בכלל לשנות? או שמא כל ימיי חייו יזחול על גחונו, ברחמים על האדמה החמה, הלוהטת.. ואילו יכולת, האם היית מקלל או מברך?
בסופו של דבר כולנו נחש אחד.
[ליצירה]
מי שלא ידע בכי אמיתי לעולם אל יוכל לצחוק את הצחוק האמיתי, המאושר, המשחורר.
גם בכאב יש אושר, תלוי איך להביט בו.
הכל מאושר, אושר בא מבפנים, והוא בא גם בדמות הזו שחוזרת על עצמה, כי הנשמה היא תמיד אותה נשמה, וכל יום הוא חדש, אם תתני לו- האושר יכנס ויזרום באצבעותייך.
לבכי כמו לאושר כמו לצחוק- אין סיבה. הוא פשוט בא, ואם הוא אמיתי- הוא גם יודע ללכת.
.)
תודה על היצירה.
[ליצירה]
"וילך ויבז"
תודה על הפירוש. באמת פיוט.
מזכיר את שקידתו של ש"י עגנון .. נראה כאילו גם אתה לא מפספס שום פרט,
מתעמק. כבוד.
מזכיר את שירי חודש הסליחות משום מה.
"וילך ויבז" - סגירה יפה.
קלילה משהו. חיים . .
ט'נקס.
[ליצירה]
צריחות שצרחתי נואשת כואבת ,
בשעות מצוקה ואובדן
הפכו למחרוזת שירים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש
ואת תוגתו של הלב הכורע,
יש כל במנוחה תמשש.
(רחל המשוררת)