כשהדמות השחורה בחלון מסיתה את הוילון

אתה נשאר בחוץ, לעמוד לבד בגשם.

מחכה לדלת,

שלא תיפתח עבורך.

אמרו לך, שהיית צריך ללמוד להגיד את המילה,

זו, הקצרה, הברה אחת, שתי אותיות-

אומרים לך אנשים ברחוב, עטופים במטריות שחורות,

איך היית צריך להגיד לה בזמן "לא".

ואתה שותק להם, מצפה להוכיח להם, שזה הכל מאוד בסדר,

שתיפתח הדלת והיא תצא אליך בגשם, לקראתך,

ותקרא לך, להיכנס.

מי שהבטיחה לך, שלא תישאר נטוש, עזוב, נשכח.

אבל כשהלילה סוגר את שערי העיר,

אתה נשאר שם,עומד על ספסל, לבד בקור

במעיל השחור

קורא לה בלחש,

שתבוא אליך,

והאור בחדר כבה,

עיניים נוצצות מביטות בך מהחלון,

אתה רואה את פני המלאך, שלא מכיר איך להתחשב,

וגם לא איך להבין אותך.

אתה מבין את הכל, כשהדמעות זולגות במרחק קילומטרים ממך,

מוכן להכל, עם הסיגריה האחרונה בקופסא,

סב על עקבותיך והולך,

דרך כל האנשים ברחוב, פרצופים מוכרים שאמרו לך כבר

אמרו לך, אמרו לך כבר

אז הדלת נפתחת,

מלאך לבן שמביט בך

וקורא לך בידיו,בחיוך,בשמלה לבנה הוא קורא שתיכנס,

תיכנס.

אם תצעק בחלון ותאמר, איך הכל בסדר עכשיו, מי יקשיב לך,

כשאין להם עוד מה לומר לך,

ואתה היודע,

איך בסוף, היא חוזרת אליך,

מקיימת גם הבטחות, מלאך לבן.

תצעק להם בחלון, שאתה כבר לא לבד.

והם יעצבו, כי הם הרי אמרו, אמרו לך,

והדלת פתוחה בשבילך, ולא תינעל עוד

והשמש זרחה על העיר, שערים נפתחו ואתה היושב שם, איתה.

ואנשים זרים שעוברים ואתה מחייך ואומר,מה שכבר לא ישמעו

מילה אחת, שתי הברות "כן".

והיא, שם. איתך.