דמות סתורה.
קלסתרון של גבר.
חמקה באיטיות מבעד לאצבעותיי הישר לעולמי הפרטי.
במעיל ארוך ומגפי הגשם,
הוא יושב שם כולו לבדו בחשכה
מעשן בשקט ברוך על ספסל מול חדרי.
מבעד לעשן הירוק הבחנתי בעיניי הטורקיז מתבוננות בריק.
אני לא בטוחה אם הוא רואה אותי
מעבר לכל החומות הבלתי נראות מסביבנו
ובין אלפי החלונות בקירות ביתי
אבל אני שומעת את רעש העלים הנשרפים
וזה מספיק לי להירדם בלילה.
האיש מהעבר השני של החלון.
לפעמים אני רוצה, לאהוב אותו,
כמו שהוא אוהב אותי.
בלתי מושג וכואב.
דמות בודדת ושקטה פוסעת מול חלוני
ולא מצליחה להיעלם.
ציירתי אותו באפי ציורים ולא מצאתי בהם
יותר משרבוט של הרוח.
העולם מסביבו גשום,
מוקף מנעולים ורוח עוקבת.
בתוך חדרי השקט והחם בניינים צומחים
כל כרי הדשא ופרחים על נהרות סגולים.
איך הכנסתי אותו ככה לסיפור שכתבתי.
האיש מעבר לחלון, מעולם לא מבחין בי כשאני מביטה בו
אבל אני יודעת שהוא אוהב את צלי החומק בין הוילונות
את קול הבכי השקט והצחוק הרועם הבוקע מספריי.
ניסיתי לקרוא לו,
אבל איננו דוברים מילים.
רק מבטים חטופים.
של אהבה וחמלה אולי.
זה שעומד שם, ונעלם לעיתים
מותיר לי שבילים של תקווה ודאגה, לראות אותו חוזר אליי.
איש מעברו השני של חלון הסורגים הפרוץ.
קלסתרון סתור של איש ללא שם
שחמק מבינות ידיי אל עולמי השבור.
האיש מעברו השני של החלון.
