זה עובר לאט. נקודת חיבור בין שני עצמים.

הם יושבים על האדמה המלוכלכת. חצאיתה מקופלת בין שתי רגליה, מדברים על החיים, על העולם.

הוא יושב לצידה, כה קרוב. שניהם מבקשים מגע. מגע שחסכו במשך זמן כה רב, מבקשים לכפר, דורשים בו, רוצים למלא את תחושת החוסר. יד משלבת יד. ראש על כתף. אצבע באצבע. היא שלו, הוא שלה.

וכאילו שכל זה לא קורה ביניהם, הם ממשיכים לדבר על החיים, על העולם.

ניתקים.

מוזיקה. רק לא להיפרד, רק לא להיפרד. כאילו היפרדות ולו הקצרה ביותר תוביל את שניהם לתהום. נאחזים. מגע כה מושלם, הוא יודע בדיוק כיצד להוביל עצמו לנקודה הנכונה. נוסטלגיה לאצבעותיה בפיו, שפתיו מרפרפות בעדינות, לשונו טועמת. כמהה אליו. כמהה לתחושה. רוצה בו.

שעות שעוברות במהירות. הוא עוטף אותה באהבה, חיבוק. היא שלו. יודעת שלא יעזבה לעולם.

מרות המחשבות על כאב על אובדן. יודעת אהבה עוד תגיע. ורוצה בו. שוכחת. רוצה מגע. רוצה להרגיש.

נשיקה קטנה על ידיו הקשות. הוא קרב לראשה. עוד מעט... רק עוד מעט...

ניתקים.