[ליצירה]
"קחי מרחק מן המבט, הישרי בו מבט".
פרק את הפחד לגורמים, לא הבריחה.. הכל קל, הכל פשוט. זה כואב, צורב, אבל זו עדיין נשיקה של השמש. הדרך קלה.
תודה.
[ליצירה]
באופן כללי יש צדק בדבריך, אך על מנת להיצמד למקור:
"בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני", היה עליי להשתמש בביקשתיך ומצאתיך... וכן לעניין "ואחזה בך", מכיון שזה שיר הבנוי על אותם פסקאות, צריך היה לשמור על קשר מסויים למקור, להציג את הבנתי את הנאמר בפסוקים, או יותר נכון את מה שרציתי להביע בפסוקים, ועל כן, הזיקה חייבת להישמר, אך בפעמים הבאות אשתדל יותר, תודה.
[ליצירה]
תודה לך מסר, ודאי שהכותרת נועדה להדגיש את הזעזוע, ובנוסף ביקורת, ביום כזה, הוא יום השואה, על האהבה ללא סיג של הנצרות שהביאה לטביחת מיליונים, ולא רק בשואה אלא בכל מסעות הצלב והאינקויזיציות לזמניהם, "שם בערה בעליזות אש התופת...".
בנוסף הוא ביקורת לחברה ובעיקר לממשלה, שלא ידעה לקבל נכון את האודים המוצלים, וגם כיום היא מתעמרת בהם, ואותה אני מדמה לאישה שהיתה אומרה להיות אוהבת וידידה ומתגלה כסוג של שדשמוריד שאולה את האודים, בגלל מיעוט הקיצבאות הניתנות להם, וחוסר היחס והטיפול הפסיכולוגי הראוי.
אולי השימוש בדמון כדימוי הוא טיפה מוקצן, אבל נשארת העובדה שהמכה בפטיש של סבלותיהם של אלו שברחו מן התופת היא מדינת ישראל לצערינו, בין ביחס של המדינה פעם לשואה, כיהודי הגלותי המובל לטבח והסגידה לגבורה בלבד של השואה וחזרה דוקא על המרידות, והן כיום.
[ליצירה]
זה לא רק הבכי גם כל הגילויים הללו בפגישה הרביעית, כאילו הדמויות מכירות כבר שנים כדי לחלוק ככה את סודות נפשם הכמוסים ביותר, ואת כאבם העמוק.
מצטער אם זה לא נראה לי מציאותי, אם לך קרה שבפגישה רביעית בכית מול משודכת אני לא יודע מה להגיד, ואולי עדיף שלא אגיד.
תגובות