בין שלוש המיטות, מחפשת אחר משהו שהלך כבר מזמן
והשאיר מטושטשים, נמחקים, עקבות נעליים קלות.
בתרמיל ריק ורגליים כבדות,
מדדה ברחובות, מדרגות, מדרגות,
הבניין מתארך, מתחננת בשקט, שתבוא, שתבוא.
שוב הולך. ואני בין שלוש המיטות מתהלכת.
בלילה, כבר אין מנוסה,
כשהשמיכה הכחולה מכסה, לא נשאר עוד הרבה
להתחנן, לחשוב. רק לרוץ ,לרוץ. תרה אחר הפינה שהשארת ריקה.
בין שלוש המיטות, כמו חמשת הקירות-
מחפשת מקום, מחפשת אותך. נחמה. כתף לנחמה.
מילים מהדהדות בשקט, חודרות פתאום לתודעה,
הבוקר עלה, זריחה עולה. הנצה החרטה, נשמה קרועה.
ארבע בבוקר. מגורשת,זרוקה, עזובה. כבר לא נחוצה.
אל החלון, אל החלון, לשאיפה אחרונה של משהו טוב
משהו שימנע מלעזוב, מישהו לאהוב.
אולי ירפה מן החנוק בגרון, ולישון.
כוס מים מונחת על השולחן,
מלאה בריק, כמו צלקת, סימן.
משהו טוב, להרפות מהחנוק בגרון, לשכוח, לישון.
בדפיקה קלה על הכתף, ולחישה באוזן-
מתכרבלת במיטה השלישית. בוכה. כבר אין נחמה.
לא לחלום, ולא אהבה.
הבריחה הגדולה, מפני עצמי הכורעת על רצפת החדר.
מתחננת, צועקת. חרישית היא צוחקת- יעלה הבוקר, יהיה בסדר.
נשמה אחת שקוראת לך, תבוא תבוא. אין- לא מאין, לא לאן.
והלילה ממהר לעבור. אין סימן,
לזה שהלך לבלי שוב, מוחק עקבותיו.
לא הראה את פניו.
מילים מתוקות שחסך.
כל היופי שהיה בעולם ונגמר בנשיפה אחת. במבוך, בדמעות.
אל הדמות בירח העיניים נושאות, שתבוא, שתבוא.
ואתה מאחר, שוכח. לא שלי, לא שלו. .
זיכרון מתוק, ניגון פסנתר, השארת אותי כחלום, לעצמי, למישהו אחר.
שום דבר אחר, אין דבר, אין דבר. להתגבר. .
מדדה בין שלוש המיטות, חמשת הקירות.
מדרגות, מדרגות. והדמעות נחנקות
אם תבוא, אם רק תבוא.
ירד החושך, יכסה האור, ואני, אני אקום איתו.
תגובות