בצל צידפתך הפתוחה,

ובמגע ידיך.

על כתפייך, על זרועותייך.

באצבעותיך הלוטפות.

אני לא זוכרת, את כל הדרך מן המדבר,

אבל רק יודעת, שהיה שם מישהו,

שלא נתן לי ליפול,

והחזיק את אחרונת הנשימות.

כל זמן הנדודים אחז בראשי,

וכל עת שאנום עם המוות, הקיץ את נשמתי.

אני לא זוכרת, את הדרך מן המדבר,

אבל יודעת שהירח והכוכבים דיברו גם אליו,

ונתנו לו הכוח,

שלא ניתן לרבים,

כזה שבא מן הפחד, ומן האהבה.

ולא נירדם, אלא עד שאני בחיקו.

כל הדרך מן המדבר הוא עשה,

איש אחד,

עד שהניח את גופי על האדמה הרכה,

על חופים לבנים,

וכיסה את הרעידות בשמיכת אהבתו.

אני לא זוכרת עוד כלום מן החושך,

אבל יודעת על ידיה שהחזיקו ידיי,

ואצבעותיה שרפרפו בשערותיי,

יודעת כי לא נתנה לי ללכת רחוק,

לאורך כל החופים הלבנים עקבה אחר נשימתי,

שלא תגבר, ושלא תיגמר.

ופניה, ופניו, אילמות ושותקות, ואין בן צבע,

ולא תווים, אבל ידיהם אחזו בי חזק, שלא אמעד.

כי אלוהים אמר,

ושם לי שני מלאכים,

שהלכו כל הדרך מן המדבר בשבילי.

והוא שם לי שני מלאכים,

שהלכו כל המדבר במקומי.

ועקבותיהם נחקקו בלבי,

לאורך כל לבבי.

אני לא זוכרת הרבה, אבל אני יודעת,

שאלוהים הניח לי שני מלאכים על כתפיי, והם החזיקו אותי אז,

במדבר.

והם החזיקו אותי, על ספינת אהבתם,

כל הדרך, מן המדבר ובחופים הלבנים.

וידיהם עוד אוחזות. ואצבעותיהם מרפרפות,

ושמותיהם חקוקים, לא בזיכרוני, אך בנשמתי,

זו שהחזיקו באותו הלילה, כל אותו לילה,

כל זמן הנדודים במדבר.