אתה מביט בי עכשיו בעיניים חומות כה חמות. עיניים שמחזיקות אותי לעיתים כמו האדמה שמתחתיי טרם אפול לתהום עמוקה. אתה מביט בי עכשיו, גורם לי לבכות.
אני רוצה לאהבך לעולמים, רוצה להישבע לך. אמחה מעליי כל מחשבה, אתה שלי לעולם. ארוץ אליך דרך הים, אל תעזבני. לא הפעם. . אני אוהבת אותך. עכשיו הרבה יותר מאי פעם.
עכשיו הרבה יותר מפעם. יותר מתמיד.
ביום חורף קר, ואתה במעיל. בחוץ יורד גשם ואני צוחקת אליך. לא רוצה לשכוח. ככה אתה זוכר אותי. אתה אוהב את האביב.
את השיחות שלנו. ככה בפשטות זה כל כך לא ברור איך המילים שלך פותחות צוהר בלב. ואני רוצה לספר. רוצה לעשות הכל כדי לאהוב אותך לנצח.
אני רוצה לספר סיפור, עכשיו יותר מתמיד. על מה שאתה גורם לי להרגיש. רוצה שיכתבו עלייך ועליי סיפור שלעולם לא ימחה. אני רוצה להאמין שלא ניפרד לעולם לא בבכי אל בדמעות ולא במוות. אם רק יכולנו לגרום לזה להתגשם. לו יכולנו לגרום לזה להימשך לעד. הבטח לי. הבטח לי שפחדיי יימוגו בזרועותיך כשתאחז בי. הבטח לי! הבטח לי. הבטח לי שלא תעזבני לעולם, וגם לא אם אבקש. אנא הבטח לי שנעבור את הכל ולעולם לא נחסר זה את זה. אנא הבטח לי! הבטח לי כך שכאוכל לחייך אליך בלי דמעות בעיניים של חוסר אמונה. כי רק אתה יכול לגרום לי להרגיש את הרעד ההוא, רק אתה יכול לגעת בי בדיוק איפה שאני צריכה כדי לחוש ביטחון, כדי לחוש בזרועותיך עוטפות כך שלא אפול לעולם. כי רק אתה יכול, רק אתה יכול. ככה אני רוצה להאמין. לא אפגע בך שוב. ככה אני רוצה להאמין. הבטח לי, הבטח לי, שכל זה לא יוכל להיגמר לעולם.
אני מניחה את ראשי עליך. נשענת עליך. אהובי. בחוץ לילה. הרים מסביב. שקט. שקט. היחיד הדבר שאני יכולה לשמוע זה הנשימות שלך, מבקשת לשמוע אותן. את המחשבות שלי. אני יודעת שאתה מחזיק בי כך עכשיו כי אתה מפחד לעזוב. מפחד שאלך, מחזיק בי כדי שלא אעלם לך. אני רוצה להאמין בזה. עכשיו אני יודעת זה אמיתי. כי כשאני אוחזת בך, קרבה אליך, אני רוצה לכסות על כל מה שעבר. על כל מה שטעיתי ונסלח. כיצד סלחת? ואני בוכה לעיתים כי אני מחפשת את החום בלב שאני רוצה להקדיש לך. אבל עכשיו אני יודעת שלא אתן אפילו למחשבה זו או למחשבה אחרת לשלוט באהבתי אליך. אני אוהבת אותך, אני יודעת. ואם לא זאת איני מוכנה לעזוב. ואתה נוגע בי. אני רוצה שתיגע. לממש את התשוקה רוצה למלא את מה שחסר בי. עכשיו אני יודעת, אני רוצה רק אהבה. אני נשענת עליך. הר מבטחי. אהובי. בחוץ לילה. שקט. שקט. רק נשימותיך. ואתה קרב אליי, מלטף, בדיוק במקום שבו אני זקוקה לך. ואני יודעת אז שלא תעזוב לעולם. אני לא רוצה שתאמר לי את זה במילים. המילים יאבדו מקסמם. מילים ישכחו. אבל אני לא אוכל לשכוח איך אתה גורם לי להרגיש.לא. לעולם לא. ואני רוצה לגרום לך לחוש אותו הדבר. ולפעמים אני מפחדת. אבל אני יודעת עכשיו, שאתה לא תוותר עליי שוב. אני יודעת. לוקחת ידיך בידי מנשקת, חומלת. אתה קרב. והמחשבות מרקיעות שחקים למקומות כל כך כואבים שמאיימים לשבור עכשיו הכל. ואני מניחה להן בצד. עכשיו אני יודעת, זה אמיתי. אני ואתה – זה אמיתי. לא אנחנו לא נוותר. אולי זה רק עכשיו, אבל ה-עכשיו הזה יהיה מושלם. הרגע לעולם לא יגמר, הוא ממשיך. ואני אחיה את הרגע הזה. איתך. לא, לא אוותר. אתה מנשק לי חזרה, פורקן לכאביי. עכשיו אני יכולה להרגיש, עכשיו אני יודעת מה כל זה אומר. כאילו אנחנו שם עכשיו. התוכל להרגיש שהפעם אני מביטה בך באהבה כה גדולה. אני מפחדת שכל זה יימוג כשאפגוש בך שוב. אך לא, לא אוותר גם אז. גם אם אשוב ואבכה על הכרית, גם יגידו לי שוב ושוב שזה לא ילך. אני מאמינה.ואפילו רק לעכשיו. וזה כל שרציתי לומר. כי כשאנחנו משלבים יד ביד ולא תמיד מרגישים. עכשיו אני יודעת זה הזמן שהלב מדבר. וזו תחושה עמוקה שחייבים להרגיש.
עכשיו זה הכל זיכרון שגורם לי לבכות. זיכרון על יום חורף, זיכרון על ערב. זיכרון על חיוך, זיכרון של כמה הכל היה נפלא. ולא, אני לא יכולה להאמין שיכולתי לוותר אז. אבל האמן לי, אני יודעת כי אתה מאמין. שהפעם לא אעלה אותך על המזבח.
אני רוצה לכתוב לך על כל מה שיהיה. ועוצרת. אני רוצה לכתוב סיפור אהבה. סיפור של שנינו ויכולה רק לומר לך את כל מה שאני מרגישה.אני אוהבת אותך, זה לא מספיק כדי שתשמע את הדמעות שבקולי, את הכמיהה אליך. את הרצון העז שתחבק בי כאילו האופק הוא המרחק בינינו עכשיו. ואתה כה קרוב שאני יכול לחוש בך. אפילו המילים האלה, לא יוכלו לגרום לך לחוש את הזיכרונות שעוברים בראשי עכשיו, לא תוכל להרגיש את החום בידיי כשאני חושבת עליך, לא תוכל לחוש את פעמיות ליבי הכמהות לחוש בשלך. כי רק אז שנינו יכולים לנשום, אני יודעת את זה. ואני רוצה למצוא את המילים ואולי גם יודעת שהן כתובות בין שנינו. כי אין מילים, אין מילים, ואל לנו שני משוררים לחפש, כי יש מילים שלא יכתבו אלא על לוח ליבנו. ואני יודעת גם בלי שתאמר לי, כי כשאתה אוחז בי וגורם לי לחוש שלא אובד לעולם. שהכל יהיה בסדר, אני יודעת. וכל זה מעבר לזה שאתה נוגע בי, זה הכל על אהבה. אהבה אהבה אהבה. אפילו המילה הזו לא תוכל להסביר. כי אין לי מילה שתוכל להכיל מספיק אותיות לומר לך הכל. ואני רוצה שתדע שאת הרגש הזה אמסגר בליבי, לא אתחרט גם אם תשנאני. לא, כי אני שלך. אוהבת אותך יותר מתמיד. עכשיו יותר מתמיד! יותר מתמיד. יותר מ-במילה הקודמת. ואולי אני צריכה לעצור עכשיו. אולי. אבל אני לא רוצה לחזור לחיים. לא רוצה להפסיק את המילים האלו כשאתה לא פה. והלילה כשאלך לישון ואחוש בחיבוקך אדע שאתה באמת באמת שם. לידי. חלק ממני. והפעם אתה קיים יותר מתמיד. ולא משנה מה תאמר אתה כה יקר לי. נכון, זה יהיה כואב. אבל אני מוכנה לשאת את כאביי שנינו אף לבדי. לא לגרום לך להרגיש כי אתה תמיד מבין אותי יודע לגרום לי לשמוח ולומר- יהיה בסדר. או משהו כזה. זה פשוט אתה והמילים שלך כבר לא חשובות כי הנימה שאתה אומר את זה, מספיקה לי כדי להאמין. ואני מאמינה בך כ"כ. ואני לא יכולה לעצור מלכתוב כי אני פשוט מפחדת. או פשוט רוצה שתדע את הכל. כי רק ביקשתי לכתוב אהבה. ואלו המילים היחידות שאני מכירה . אליך.
אולי לא תרגיש את זה בין המילים. אבל זה כמו לשלב את אצבעותינו זו בזו. ואתה שם בין מילה למילה אני חשה בך, וזה סיפור האהבה שלנו עכשיו. של שנינו. גם אם עכשיו זה לא נכון לומר. אני לא רוצה שתשכח. אני רק רוצה לכסות על כל מה שלא תוכל להרגיש. גם אם זה לא נכון עכשיו. אני רק רוצה לגרום לך לחייך. גם כשכואב כמו שאתה גורם לי . אתה המלאך שלי.
מביט בי בעיניים חומות שלמדתי כל כך לאהוב. ואני יודעת לקרוא עכשיו כל מה שאתה לא מסוגל להגיד.ואתה הקרקע שלי. גם אם עוד רגע יכאב. לא אכפת לי. כי שום מחשבה לא תגזול אותך ממני. לא אתן. לא אתן. אני מביטה בעיניים חומות ויודעת הכל. עכשיו זה יותר מתמיד. עכשיו זה לנצח. הלוואי. מי ייתן? מי ייתן? רק אני ואתה עוד נגשים את הכל.
עוד ועוד הבטחות שנובעות מתוך פחד עצום. ויותר מכך אהבה. כאן אסיים. לא אוכל לעוד לא אוכל. רק רוצה לחוש בך. עוד יום, עוד יום ואני לצידך ואז אדע שהכל היה אמיתי.
הכל אמיתי.
הכל אמיתי.
הכל אמיתי.
שלך.
