סגרת לי דלת. ביקשת אותי, לבוא לפניך
אני פה למרגלות רגליך, והדלת סגורה.
למה שלא תשאל, כדרך החוף את הים-
איך אתה מרגיש, ומה כואב
למה שלא תתקרב, ותיגע.
פה בתוך כל המהומה, נפש זועקת אליך,
בוא אליי, ברכות. בוא אסוף אותי, לרגע אחד.
גם אני רוצה- להירדם אל תוך לבך.
וקולך מצלצל מרחוק, אתה אינך זוכר, והדלת, סגורה.
פה, כורעת על סף שעריך, זרקת את המפתח,
גם מפני עצמך, דלתך סגורה, במנעולי כאב וחושך,
מנעולי שכחה של יין מתוק, וידך נתונה בידה של זרה.
והיה, ופניתי ממך, לחיי.
אל תשאל, אל תשאל. איפה אני מוצאת את המקום הזה, לנחמה קצרה.
מקום שבו מישהו יכול ללטף ולשאול- איפה כואב
כדרך הים את החוף, והחוף את הים.
כמו נהר, עוברת על פניך, והיה ואמשיך.
אל תשאל, לו רק היית מביט- לרגע אחד-
בזו שעמדה כל הזמן הזה מצידה השני של השמש.
ואתה, רק אל תקרא. בוא כעני,או שמוטב ותלך מבלי לדעת את העושר.
גם אני מתעייפת מחופי המכאוב שלך. מקום בו
לים אין מקום לגעת בחוף, ולא לאהוב.
על סף דלתך, לנגיעה אחת, למגע רך, היענות לקריאה,הקריאה שלך!, נחמה.
והדלת, סגורה.
