שמש, מלטפת , נוגה. וצוחקת.

בטפטוף עדין, היא חודרת.

מרווה צימאון, צימאון הנשמה,

למימיה המתוקים,

כמו גם מרים.

והעלים, הפרחים, ואני,

גם אנחנו אחד,

ואנחנו הוא זה,

הזוקף את ראשו,

ונוהה אחריה,

לעוד זרזיף מתוק של חום,

והרוח נושקת לה,

סובבת סביבה,

ואת חומה השרבי, מרככת,

ואני, כמו פרח,

גם ראשי הוא אחריה נוהה,

אחריה נוהה, וקורא לה,

וכשהלילה יורד,

זהו אור הירח החיוור

המנשק רכות, נוגות,

ושותק ושר,

והוא נוגע, בעליהם הדקים

של הפרח, שלי,

בראשנו המורכן, למילת נחמה

שקט רך, רגע לפני

שהבוקר עולה,

הירח מנחם בעוצמה,

והשמש היא באה,

נושקת למצחנו, ואנחנו,

העלים, הפרחים, וגם אני

צמאים אליה,

וראשינו סחרחר

מתפלל ונוהה, נוהה וקורא אחריה.