אי שם, מעבר לשבילים הארוכים,

קצת אחרי הגבעה האדומה,

ים פרוש. עיר הפותחת ידיה לפנינו.

מישהו חכם אמר לי פעם: כל זה שלך.

קח תרמיל, אמרתי לך, אקח אותך להרפתקה קצרה,

אני עלולה לדעת איך היא תיגמר, אבל לך זה פחות משנה,

כי אתן לך זיכרון שלא ימחק, ואחזיר בחזרה.

אין לך מה להפסיד, בוא הנח ידך בידי,

העולם יחכה לך במקומו, בוא תלמד את הרוח.

אי שם, בין עיניך לעיני

פרוש עולם שמחבר את שנינו, גן עדן לרגע קצר.

עצום עיניך לא תמצא אותי שם, גם לא תחוש,

אבל מישהו תמיד רואה

איך השמש זורחת והרקפות פורחות.

אתה שואל את השאלה הלא נכונה, כן, זה כואב.

איך הכל נגוז מול עיניך, והלילה יורד בתהום בלתי נגמרת עליך,

כן, זה כואב לאבד את הכל ולעשות זאת שוב ושוב.

אבל העיניים שלך תוהות על הדבר הנכון.

אם ראית רוח שאינה סוערת מחשש מהגשם,

או שמש שלא זורחת בגלל הלילה.. אבל לא תמצא.

הן כל כולן, ברגע שהן שם, באות והולכות. איש לא יכול להחזיקן,

אבל הן נותנות לך אור, כל עוד יוכלו.

קרא לי, אתן לך הרפתקה קצרה, כל כולי, נשמתי,

מחר כבר אולי לא אתעורר

אבל אהיה במקום אחר.

אתן לך הרפתקה, תן לי רק זיכרון, רק חיוך.

אתה תעלם, יבוא אחר,

גם אני משתנה, אבל שורשיי הן עצמי.

פתח את חלונך, הנח לי להיכנס

אראה לך איך הצללים מתחלפים בחדר מואר,

גם אני יודעת לרקוד לבד.

איש לא אוסף אותי כשאני נופלת, וזה לא יהיה אתה

אבל קח ממני כל שבריר צחוק, לעצמי אני דואגת,

יש לי כנפיים לעוף.

בוא, קח תרמיל, אחזיר אותך עוד רגע, בוא תריח את מלח הים

ולטיפת החול ברגליים, פצפוץ העלים, בוא תראה אותי לשניה,

קצת לפני שגם כל זה ייגמר.

אין לי מקום ולא שם, לא מהיכן ולא לאן, רק הוויה,

כמו אהבה כך גם הרוח, תבוא ותסער או שתלטף בחשאי,

תעלם ותחזור, אבל נצחית היא כולה. עכשיו היא שלך.

תן ידך, בוא איתי להרפתקה קצרה.