[ליצירה]
ואיך אוכל אשיב פניך ריקם
שחנותי פתוחה לרווחה
ומקיף אנכי לכולם
היד כותבת והפנקס פתוחה
וכעת הכל מתוקן לסעודה
לא עוד תבקש נפשך
כי אין לי עוד בעולם מלבדך
עכשיו שנותרנו אני ואתה
[ליצירה]
מצוין. מצא חן בעיניי משל הבצל שלך. הביצוע והרעיון נפלאים.
להיות אחד, אגב, זה בידי הדובר תמיד. ואולי לא היה בצל לטגן אם מלכתחילה היה הדובר אחד..
[ליצירה]
----
יוסף שמח - הך על חטא!
אתה את ממזי כאן סוחט ?!
מחזיק איזה מידע חסוי
אשר לו להזיק עשוי...
ומשנה כאן את הטון
לאקשן - סטייל עולם תחתון
אתה כאן כביכול עוזר
לצד שלי, לא של ממזר,
אבל כזות'י סחטנות
אצלי היא טאבו ברצינות!
כי איומים כאן בשירשור
מחוץ לתחום הם! זה ברור?
לכן במקום כאן לאיים
נאה דורש - ומקיים
ספר לנו יוסף יקיר
איזה מידע אתה מסתיר?
ספר בלי כל הססנות...
כך תימנע מסחטנות...
ולהסיר ספק אומר
לשון הרע - זה חטא כה מר
כלומר, מיודעי יוסף,
זה רק בצחוק... אל תיסחף...
ואל תחשוף כאן שום מידע.
על כך נאמר לך תודה!
[ליצירה]
-----
לעדי... האמת היא שגם...אני...לא אוהב...כל כך הרבה...3 נקודות...אבל מה לעשות והספר יצא כבר לפני 6 שנים ואני פשוט ניסיתי להישאר נאמן למקור...
[ליצירה]
----
ובכן...במדריך טהר-לב לכתיבת שירים ומקאמות (הוצאת הד-ארצי/ספריית מעריב) מוקדש פרק שלם לנושא המקאמה...והאמת היא שיצירה זו (כמו גם רוב היצירות המופיעות תחת סיווג זה ב"צורה") לא בדיוק עונה להגדרה. מקאמה היא סיפור מחורז בחריזה פשוטה ובסיסית (חריזה לסרוגין, כמו ביצירה זו נחשבת למשוכללת מדי בשביל מקאמה) וללא שמירה על משקל. רוב היוצרים כאן ובכללם גם אני התייחסו למקאמה כאל דקלום מחורז עם מסר פוליטי או סאטירי. חיים חפר למשל כותב בידיעות אחרונות מקאמות אמיתיות, אבל דידי מנוסי, הכותב מעבר לדף, משכלל את החריזה והמשקל לרמה שמעבר למקאמה. איך תגדירו איפוא דיקלום בעל חריזה משוכללת ושמירה על משקל, אשר נושא בחובו מסר פוליטי או חברתי? אני לא מצאתי בקטגוריות שבאתר, קטגוריה קרובה יותר ממקאמה- ולכן בלית ברירה אני משתמש במקרים אלה בברירת המחדל של "מקאמה".
[ליצירה]
---
הדיון שצמח מהשיר הזה הוא חיובי ביותר. השאלה שאין לטאטא מתחת לשטיח היא שאלת ההתמודדות בימינו עם "אירוטיקה" (וכן, ילד - מצד ההלכה, למה לא?) ולא השאלה: למה נכנסת כלה לחופה, אשר כולנו יודעים את התשובה לה, גם בלי עזרת יצירות מסוג זו הנוכחית.
סוערה יקרה - נא לא לייחס לי דברים שלא אמרתי. לא אמרתי "איחס" ולא ירדתי על איש, אפילו לא עירערתי על עצם פירסומו של השיר, אלא הסברתי איך
לעניות דעתי יהודי צריך להשתדל להתייחס (או לא להתייחס) ליצירה כזאת. ואגב, עצם התייחסותך לשיר השירים כאירוטיקה שוב מקוממת אותי. אולי זה עניין של סמנטיקה, אך בהתייחסות זו מסתתר לדעתי השורש של הבעייה: אנו נוטים לייחס מושגים מהעולם החומרני כדי לתאר דברים שהם בקדושה, והנגזר מכך הוא שבדיעבד, אליבא דציבור רחב, אם "שיר השירים" הוא אירוטיקה, אז אירוטיקה היא דבר "כשר" ומכאן הדרך להכשרת הפורנוגרפיה אינה רחוקה. אני למשל מזדעק כשאני רואה יהודים דתיים מאוד עומדים בתור עם העגלות של הסופר ביום שישי ובתוך העגלה כל הרפש שבעולם: מעריב, ידיעות, כל העיר או העיר ואם אפשר אז גם לאישה. הרי התמונות וניבולי הפה המופיעים בעיתונים אלה, היו רק לפני ארבעים שנה שייכים לאסכולה הפורנוגרפית הרשמית מבית "פלייבוי". את מדמיינת לעצמך יהודי דתי קונה "פלייבוי" בסופרמרקט? ועוד מביא אותו הביתה לשולחן השבת, כדי שגם הילדים יעיינו בו לפני או אחרי הארוחה ? האם הזמן מכשיר את השרץ?- לא! זה רק אנחנו מכשירים אותו! והתרוצים לכך- אין סופיים. החל מ"אני אדע לעמוד בפרץ" וכלה ב(כן!) שיר השירים. ואני שואל את עצמי מה יהיה בעוד ארבעים שנה? האם יצירות שהיום מוצאות להן בית ב"במה חדשה" ייחשבו "על הגבול" באתר "צורה", ושוב מישהו יזעיק את שלמה המלך להגן עליהן?