[ליצירה]
ואיך אוכל אשיב פניך ריקם
שחנותי פתוחה לרווחה
ומקיף אנכי לכולם
היד כותבת והפנקס פתוחה
וכעת הכל מתוקן לסעודה
לא עוד תבקש נפשך
כי אין לי עוד בעולם מלבדך
עכשיו שנותרנו אני ואתה
[ליצירה]
מצוין. מצא חן בעיניי משל הבצל שלך. הביצוע והרעיון נפלאים.
להיות אחד, אגב, זה בידי הדובר תמיד. ואולי לא היה בצל לטגן אם מלכתחילה היה הדובר אחד..
[ליצירה]
---
ובכן - לדעתי - ישנן עליות ומורדות ברמת המוסריות של העמים האלה, והשיר הזה אגב מנסה לרמוז בעיקר על המורדות. מאז שאלתרמן כתב בשבחי הלשון השוודית "הדלה" שאין בה ביטויים כמו "קצה גבול של יכולת" (בהקשר של קליטת פליטים יהודיים במלחמת העולם השנייה), זרמו כבר מים רבים בפיורדים הסקנדינביים, והלשונות הנורדיות התעשרו בביטויים אנטי ישראליים לרוב. אגב, המדריכים במוזיאון המחתרת הדנית, טורחים לרוב להתנצל ולהדגיש שמבצע הברחת היהודים לשבדיה במלחה"ע הII, נבע משנאת המן (הגרמנים) ולא חלילה מאהבת מרדכי. יש לי גם השערות מהיכן אתה שואב מידע סקנדינבי, אבל כדבריך-בהזדמנות אחרת...
[ליצירה]
---
הדיון שצמח מהשיר הזה הוא חיובי ביותר. השאלה שאין לטאטא מתחת לשטיח היא שאלת ההתמודדות בימינו עם "אירוטיקה" (וכן, ילד - מצד ההלכה, למה לא?) ולא השאלה: למה נכנסת כלה לחופה, אשר כולנו יודעים את התשובה לה, גם בלי עזרת יצירות מסוג זו הנוכחית.
סוערה יקרה - נא לא לייחס לי דברים שלא אמרתי. לא אמרתי "איחס" ולא ירדתי על איש, אפילו לא עירערתי על עצם פירסומו של השיר, אלא הסברתי איך
לעניות דעתי יהודי צריך להשתדל להתייחס (או לא להתייחס) ליצירה כזאת. ואגב, עצם התייחסותך לשיר השירים כאירוטיקה שוב מקוממת אותי. אולי זה עניין של סמנטיקה, אך בהתייחסות זו מסתתר לדעתי השורש של הבעייה: אנו נוטים לייחס מושגים מהעולם החומרני כדי לתאר דברים שהם בקדושה, והנגזר מכך הוא שבדיעבד, אליבא דציבור רחב, אם "שיר השירים" הוא אירוטיקה, אז אירוטיקה היא דבר "כשר" ומכאן הדרך להכשרת הפורנוגרפיה אינה רחוקה. אני למשל מזדעק כשאני רואה יהודים דתיים מאוד עומדים בתור עם העגלות של הסופר ביום שישי ובתוך העגלה כל הרפש שבעולם: מעריב, ידיעות, כל העיר או העיר ואם אפשר אז גם לאישה. הרי התמונות וניבולי הפה המופיעים בעיתונים אלה, היו רק לפני ארבעים שנה שייכים לאסכולה הפורנוגרפית הרשמית מבית "פלייבוי". את מדמיינת לעצמך יהודי דתי קונה "פלייבוי" בסופרמרקט? ועוד מביא אותו הביתה לשולחן השבת, כדי שגם הילדים יעיינו בו לפני או אחרי הארוחה ? האם הזמן מכשיר את השרץ?- לא! זה רק אנחנו מכשירים אותו! והתרוצים לכך- אין סופיים. החל מ"אני אדע לעמוד בפרץ" וכלה ב(כן!) שיר השירים. ואני שואל את עצמי מה יהיה בעוד ארבעים שנה? האם יצירות שהיום מוצאות להן בית ב"במה חדשה" ייחשבו "על הגבול" באתר "צורה", ושוב מישהו יזעיק את שלמה המלך להגן עליהן?
[ליצירה]
---
רסיס לילה- אף אחד לא מנסה לטעון שאפשר להזדהות עם הכאב. אבל להתעלם??? הכותבים מנסים לשתף את הגולשים במה שעובר אצלם בראש. לא במה שעובר בראש של המשפחות שאיבדו את יקיריהן. גם זה אסור? האם גדולי משוררינו לא כתבו על האבל והשכול, על השואה ועל הגבורה? מצטער - אבל אני דוחה את הגישה שלך מכל וכל.
[ליצירה]
----
חגיגה עוד לא נפל לך האסימון? הוא לא רוצה למות. הוא פשוט רוצה סוף סוף לעבור לטל-קארד. וברצינות - אני קורא את זה כפחד מפני שינויים- שהוא אחד הדברים המשותפים לכולנו, בצורה זו או אחרת.
[ליצירה]
---
לעדי - גם לפני ט באב לא משהו, אבל לפחות אף אחד לא חושב שזו מציאה גדולה. אבל מי שנולד בחג נוטים לחשוב שהוא בר מזל, תיאוריה שהשיר הזה מנסה להפריך.