אני זוכר בליל הסדר שקט הס הושלך בחדר כשפתאום אמר אבי: אליהו הנביא! מי עכשיו יהיה הילד שיפתח לו את הדלת? חיש השפלתי מבטי (כך עשתה גם אחותי) התביישתי להגיד שאותי זה קצת מפחיד לפרוזדור לצאת לבד בלי ליווי של אף אחד בעודי משפיל מבט גם נזכרתי בצ'יזבאט שסיפר לי נתנאל איך כשפתח- הבחין בצל והצל הזה היה הוא צל זקנו של אליהו... את המצב הציל בסוף בן הארבע, אחי דוב שאמר בלי כל חשש: אם צריך - אני אגש! דוֹבי לפרוזדור הלך והדלת חיש פתח! ואחרי שנייה קצרה... גם סגר בחזרה... דוֹבי! רגע! מה איתך? חכה עד סוף "שפוך חמתך"! אז ענה לי דוב מיד: "אבל אין שם אף אחד!" (מתוך הספר "לפעמים חגים, לפעמים מועדים" מאת: אורי עמירם, בהוצאת "הגורן")