"במסיבת חנוכה", המורה הודיעה "כל ילד יהיה חייב להופיע!" "לא יהיה בכיתה אף ילד יחיד אשר למסיבה לא אתן לו תפקיד" בן רגע מילאה את ליבי מועקה קיויתי שכלל לא יבוא חנוכה. המורה בוודאי שכחה משום מה שגם יש ילדים עם פחד במה! עוד טרם הספקתי דבר להגיד וכבר המורה גם נתנה לי תפקיד ואמרה שאני ועוד חמישה נעמוד ונדקלם: "אנטיוכוס רשע" הצטערתי על כך וחשבתי בסוד: אנטיוכוס אכן היה רע מאוד אם רק בגללו חייבים לדקלם על במה בפניו של קהל מאיים בלילה לפני אותה חגיגה לא עצמתי עיניים מרוב דאגה ובדרך, כשאמא נתנה לי ידה היא הרגישה ודאי איך ידי רעדה המסיבה מתחילה וכולם נרגשים הורים, תלמידים, המוני אנשים כל ילד ממתין לתורו להופיע רק אני מתפלל שתורי לא יגיע וכשאמרו: "שישיית אנטיוכוס לבמה!" רציתי שתבלע אותי האדמה וכך נדבקתי לכסא מרוב אימה. וחמישה ילדים עלו על הבמה רק חמישה ילדים מדקלמים - ואני? מלבד אימי, איש לא חש בחסרוני. אפילו המורה (היא ודאי מעט נרגשת...) בסוף המסיבה לאימי פתאום ניגשת ואומרת: "הבן שלך הופיע שגעון! איזו נוכחות ואיזה כשרון!" אימי חייכה ולא אמרה מילה (זו לא אשמתה שהמורה התבלבלה...) ---- הסיפור הזה קרה לי באמת בחנוכה של כיתה אלף או של בֵּית ורציתי שתדעו שהדברים גם משתנים כי בינתיים כבר חלפו הרבה שנים ואם כאן בסביבה מסיבה יש, או אירוע, אז בכל מסיבה יש גם שחקן-ראשי קבוע. ומי אותו שחקן? - הקשיבו (הוקוס פוקוס!) ...הילד שפחד לקלם על אנטיוכוס (מתוך הספר: "לפעמים חגים, לפעמים מועדים" מאת אורי עמירם, הוצאת הגורן)