"ממזר פרחים כואב זה מה שאת אוהבת"...
וזה אכן מה שאהבנו אצלך
קריצה קצת ממזרית, פריחה קצת מלבלבת
ימין שמקרבת, עם שמאל שלא דוחה
נכנסת לחיינו, ובאופן וירטואלי
הפכת להיות בן-בית, לא ממזר
בעט מושחז, בחריזה פנומנאלית
היית גם בן-בית גם בן-פזמון-חוזר
ממזר, לולא בעגלתי חרזתָ
היו ימינו שוממים, זאת לא אכחיד
הן רק אתה בכישרונך תמיד העזתָ
גם להרים להנחתה, גם להנחית
היית לי כמו הד, כמו בת-קול חוזרת
וכיף היה לכתוב ביחד בדואט
וכנראה על זה אמרה המשוררת:
אבוי, אבוי לשיר, אם אין, אם אין לו הד
ואם כבר מדברים כאן על משוררים
אתה עכשיו כבר בטח משרשר
עם אלתרמן ושלונסקי וכל האחרים
ועם קישון אתה מחליף הומור כשר...
ממזר פרחים, כואב לדעת שאתה
אינך יותר איתנו, ואין מי שיגיב
ואין מי שְיַרים להנחתה
בחרוזים קסומים, ובחיוך מגניב...
נכתב בעקבות השירשור "איזה חג תאהב מרב", במלאת שנה למותו של אריאל פויר ("ממזר פרחים" כפי שכונה ב"צורה"). השיר הודפס בחוברת לזכרו, ומפורסם כאן על דעת משפחתו, בגעגועים לחיוכיו הכתובים
תגובות