מאז היציאה ממצרים ברכוש גדול ישנם אצלינו אנשים שלא נגמלו עדיין מהתופעה, כלומר מהרכוש הגדול, וראייה לכך - ההתנפלות הבלתי פוסקת סביב השעון על חנויות הדיוטי-פרי בנתבגינו. לכותב שורות אלה אין שום בעיה אם כל מי שטס לאנטליה ב99 דולאר כולל מלון, מחליט להשאיר מאחוריו סכום גבוה פי עשרה על נעלי ריבוק לכל המשפחה המורחבת (ונעל רבאק אם העז לשכוח מישהו), ולא משנה שההפרש במחיר, לא מצדיק אפילו את עלות שעת החנייה הנוספת בחניון לטווח ארוך שבנמל התעופה. באמת לא איכפת לי. אבל יש לי רק בקשה קטנה: בקטע הזה תשאירו אותי בבקשה בשקט. במה דברים אמורים? ובכן כמו נוסעים עסקיים רבים אחרים, גם אני מזדמן לעיתים תכופות לאולם הדיוטי פרי ההיסטרי ביותר בעולם, אבל אני משתדל להתעלם מקיומו עד כמה שניתן ומה עוד שבדרך כלל אני מגיע אליו בדקה התשעים ומוצא את עצמי חולף על פני החנויות הפטורות ממכס במהירות מיוזעת של "זוהי הקריאה האחרונה בהחלט" ו"הנוסעים האחרונים מתבקשים לסור בדחיפות לשער יציאה מספר 36". ואז כשמבטה הנוזף של דיילת הקרקע אומר לי בלי מילים "תמיד אתה מוכרח להיות אחרון?!", אז אני נזכר, שם, ממש לפני השרוול המוביל אל המטוס, שהדודה של השכנה של אחותי, ביקשה בכל לשון של בקשה (בפעם המי יודע כמה) לקנות לה את "אובסשן" אבל רק בבקבוק ספריי של 75 מ"ל. הבקשה האובססיבית ל"אובסשן" אינה הראשונה בסדרה. כבר עברתי התמחות באמאריז', אקסראוגאנזה, קווארץ וקאשאראל, במור וקינמון וכל מיני בשמים, ובכל ערב-נסיעה אני מתבשם בדודות חדשות הנגלות לפתע ומבקשות one של קלווין קליין או שאני זוכה לגילוי שכנה שלא הכרתי עד כה ("פויזן" אבל רק בADT 100 ML.). ולא יעזרו כאן כל תחנונים בדבר הזמן הקצר העומד לרשותי("הוא תמיד מגיע לשם ברגע האחרון לאחר יום עסקים מפרך" מנסה אשתי היקרה לשחרר אותי מהתבשמות מיותרת, אך לשווא), מכיוון שהדודות הפוטרות ממכס נוקטות בשיטת "אתה באמת לא חייב, רק אם ייצא לך, הנה קח 100 דולאר ואל תשכח לקנות, הבטחתי כבר לבת שלי". לא יועילו כאן גם הסברים שניסינו ובדקנו וגילינו שברשתות השיווק בארץ ישנם מבצעים המתחרים בכבוד במחירי הדיוטי פרי והדודות שוחרות הפרפיומים מוזמנות אם כן בזמנן הפנוי לנסות את כל הטסטרים ולקנות שם בשמים שמחיריהם בהחלט אינם בשמים. לא יעזור!, כי יש להבין- לא המחיר קובע כאן, אלא הטיקסיות השבטית העתיקה הזאת שמקורה כאמור ביציאה בחפזון ממצרים ואשר גורסת: אם אתה נוסע לחו"ל, זה לא יילך לך בקלות, חביבי, אצלינו בארץ לא יוצאים בלי לקנות משהו לדודה. כסף לא משחק. פסיכולגים מפרשים זאת בנסיון הנואש ליטול חלק פעיל בחוויית נסיעתם של אחרים לחו"ל, זכר לימים של מס הנסיעות האסטרונומי, ימים שבהם מי שזכה לצאת מגבולות הארץ היה משול לזוכה השבועי בלוטו, והרי גם זוכי הלוטו מגלים לפתע קרובי משפחה ממקורות בלתי צפויים. הלא כן? ישנה שיטה אחרת כמובן, והיא - להעלים מתודעת הציבור את עצם דבר נסיעתי אל הגלות. הצחקתם אותי! הדודה העברית הממוצעת מצויידת בחיישנים המסוגלים לגלות את נסיעתי לגלות, עוד בטרם אני עצמי יודע על כך. אל תשאלו אותי איך! אבל עובדה- הן תמיד באות אלי מוכנות עם הדולארים ("האלסטון" 125 מ"ל) עוד לפני שהחלטתי בכלל אם לנסוע לתערוכה במינכן או לא, ועכשיו לך ותחליט שלא לנסוע כשכל אושרה של הדודה ("happy" חמישים מ"ל) מונח על כף המאזניים.