בקיץ שעבר צף ועלה בזיכרוני לפתע שמה האלמוֹתי של אירנה בוגרימובה, מאלפת האריות מקרקס מוסקבה שביקר בארץ במחצית השנייה של שנת שישים ושבע.

נסענו אז מירושלים לכפר המכביה בסוסיתא הלבנה המהוהה שלנו. האוהל היה גדול בהרבה מהצפוי.

ריחות הפופקורן והנסורת קידמו את פנינו חגיגיים. המאלפת המיתולוגית שלטה ביד רמה בלביאות. כל הדרך חזרה דמיינתי לעצמי שאחת מהן ברחה אולי ורודפת בחשיכה אחרי הסוסיתא שלנו עד לירושלים. 

ירושלים שאחרי מלחמת ששת הימים. עיר זחוחה ומשכרת. בשער שכם אפשר לקנות בעשר אגורות חבילת עפרונות צבעוניים מירדן, עם ריח של חו"ל. ברדיו מנגנים את "מלכות-החרמון" ואת "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ", ובתי הקולנוע מציגים בתפוסה מלאה את "שישה ימים לָנֶצַח" בשחור-לבן. הנה אנחנו פוסעים בין קולנוע אורגיל לקולנוע אורנע ומתבוננים בגאווה בכרזות הניצחון. הנה אנחנו צועדים ברגל למרגלות הר-ציון, משם נמשיך בסמטאות הצרות אל השוק והכיכר, אל דוכני התבלינים ואל מוכרי התמרהינדי הנושאים ספלים של נחושת רקועה. וכך אני עומד נפעם מול ההר הזה. לשמאלי שער יפו ומגדל דויד, מאחורי משכנות שאננים וממעל ניצבת לה כנסיית דורמציון. ורק אל עבר ימיני נרתע אני מלהביט. רק לא לשם, לכיוון ההוא. כי שם הרי מתחילה לה הוִיא-דולורוזה של ילדותנו הירושלמית. תחילתה של דרך ייסורים זו באותו עמק המתקרא גיא-בן-הינום. משם מוליכה הדרך, שני עשורים בלבד אחרי ה"אומשלאג פלאץ", אל תחנת הרכבת האפלולית שעל יד תיאטרון החאן, ומשם אל רחוב עמק רפאים אשר בלב המושבה הגרמנית. צירוף כה טעון של שמות ומקומות אשר בסופו מוזיאון טבע אימתני של פוחלצי נמרים ולביאות, שמבטם החודר אינו מרפה ממך בלילות. אף גולגולות אדם משומרות בפורמלין היו שם במוזיאון, אם זכרוני אינו מטריף עלי את דעתי.

נוסעים היינו במוצאי שבתות קרים לבקר קרובי משפחה שהתגוררו "בצד ההוא" של העיר, בקטמון הישנה, שקראו לה אז סתם קטמון, או בשכונת בקעה, שקראו לה אז גם גאולים, ואני חשבתי שכותבים את זה געולים. הייתי עוצם עיניים בחוזקה, שעה שחלפנו על פני שלטים ובהם השמות המפורשים "גיא-בן-הינום", "עמק רפאים", "המושבה הגרמנית". נרתעתי מלהביט בקרונות הדוממים מצידה האחורי, האפל, של תחנת הרכבת. והרי גם אחותי הפסיקה לבקר בשיעורי הפסנתר רק משום שהמורה המסורה והיצירתית אהבה להמשיל את דף התווים לרכבות ארוכות, אשר בקרונותיהן נוסעים ביחד אבא מפתח סול, אמא רה מז'ור וסבתא סי-במול, ואיתם המון בני דודים ודודות.

בטיול שכזה ב"צד ההוא" של העיר, מוטב היה לו היינו מסתפקים תמיד בביקור אצל הדודה ציפורה בלבד, שכן אצלה לפחות היו עוגות הגבינה והפרג המתועשות שקנתה במגדניית "רפי" או אצל "נדה" הסמוכה, עֵדוּת לעולם הצעיר והמתוק שידענו. לא היה בהן זכר לאותן עוגות גלותיות המכונות "פלוּדֶן" ממטבחה הרעוע של דודה רגינה, שהתגוררה לא הרחק. טעמן החמוץ-מתוק של עוגות השזיפים הביתיות הללו הספוגות ביין, החזיר אותנו כבמכונת זמן אל ימים בהם טרם נולדנו, אל ארונות מטבח מטים ליפול בגליציה המזרחית, ואל שריקות רכבות המוליכות למקום רפאים לא ידוע.

ובתוך כל זה אהבתי קרקסים. הקרקס הבולגרי ביקר בארץ כבר בקיץ של שנת שישים ושש. עוד בקושי ידעתי לקרוא בלי ניקוד, אך בקוצר רוח הייתי עוקב במודעות העיתונים אחר מסעותיו הפתלתלים. החל בכיכר המדינה בתל-אביב, דרך הרחבה שעל יד עיריית אשקלון, בואכה באר שבע למגרש שעל יד קולנוע "קרן", עד שסוף סוף נטה הקרקס את אוהלו הירוק לשישה ימים מול בית-המהנדס בירושלים, בשבוע האחרון של חודש יוני. או אז קיבלנו רשות לרדת ברגל אל פאתי גן-העצמאות ולהביט כחולמים בקרונות ובסוסים. והיה גם הקרקס ההונגרי, שמפאת המתיחות ערב מלחמת ששת הימים, נטש את הארץ בבהלה. וכפיצוי הרחקנו כאמור בסתיו לרמת-גן, אל קרקס מוסקבה ואל אירנה בוגרימובה האגדית.

את הספר האנגלי המצויר, אודות ביקורה של ילדה בשם ג'ניפר בקרקס, פגשתי לראשונה בספרית בית-הספר "מעלה". הפגישה הייתה כפגישת אח אובד. הציורים בספר פרצו גבולות והציתו את דמיוני. הייתה שם זירה כפולה בה מתקיימות סימולטאנית הופעות שונות שלא הבנתי כיצד ניתן לעקוב אחריהן בו זמנית, ולצידה של הזירה, תערוכת מיצגים מוזרים: פרה בת שני ראשים, פאקיר הודי מחלל לנחשים ואיש מקועקע מכף רגל עד ראש. "התדעו ילדים איש מקועקע מהו?" יכולתי להישבע כי איש כלל לא זרק שאלה כזאת אל חלל האוויר אך בכל זאת נחפזה אימא לענות: "כמו מה שעשו לדודה אלקה בשואה" פסקה בטון נכאים אשר דימיתי כי אצבע מאשימה בו. "ועכשיו אני לא רוצה לדבר על כך יותר". אמרה ולא יספה. קעקוע עמוק נחרת בנשמתי. העזתי לאהוב קרקסים בעולם שיש בו שואה. גדול עווני מנשוא.

הדודה אלקה, שהייתה למעשה בת דודתה של אימא, התגוררה אף היא "בצד ההוא" של העיר, בשכונת בקעה. האמנתי לרגע כי ביקוע העור לשם קעקוע הוא שהעניק את  השם המסתורי לשכונה, וידעתי: לא אוכל עוד להביט בפניה של הדודה, לא כל שכן בזרועה החשופה. ושוב אנחנו נוסעים בסוסיתא הלבנה. הנה הקרונות הדוממים לפתחו של גיא-בן-הינום, הנה רחוב עמק רפאים. עוד מעט נגיע אל ביתה של דודה אלקה. געגועים עזים תוקפים אותי לנמרים המפוחלצים של המוזיאון לטבע, ללביאה מקרקס מוסקבה שחמקה מידיה האָמונות של אירנה בוגרימובה ורדפה אחרינו כל הדרך לירושלים. רק לא קעקוע. אלי הטוב, רק לא קעקועים. נשארתי במכונית בטענה שאיני חש בטוב. ניצלתי עד לביקור הבא.

בחודשים שלאחר מכן נכנסתי בעל כורחי לעולם שכולו כתובות קעקע. כאן האיש מסוכנות "השליח" ברחובנו, ומספר כחול חקוק על זרועו, ומנגד מגיע מכתב מקרובים בחו"ל המתפעלים משוער הבניין המקועקע שלהם. ימאי לשעבר, כך כתבו. מי שבורח מקעקועים, רודפים  הקעקועים אחריו. "יבוא עוד יום ועוד תשב אל מול האח" בוקע מן המַקלט קולה של שושנה דמארי, והיא ממשיכה "ואז תראה את זרועך החשופה, ובה..." . אני סוגר את הטרנזיסטור באחת. אוטם את אוזניי וליתר בטחון גם את עיניי. אינני שומע, אינני יודע ואינני רוצה לדעת מה היה חקוק מן הסתם על אותה זרוע חשופה שבשיר.  והימים חולפים. השכנים קיבלו טלוויזיה. ביום חמישי אנו שותים אצלם שוקו חם וצופים ב"ירדן" בסרט דוקומנטרי על סוסים. גם אותם, את הסוסים, מקעקעים במספר סידורי המוטבע על ירכיהם. כמעט ונחנקתי מהקקאו שהוגש לי ובדמיוני מיהרתי לכנותו "קעקאו". ועוד מעט יבוא חג האורים, ואיתו דודים ודודות המגיעים לביקור ועימם דמי חנוכה. חסד עשה עימי האל שחג זה זמנו בחורף, והסיכוי שהדודה תופיע בביתנו בשרוול קצר, הוא אפסי. אך מי לוקח סיכונים? התחפרתי עמוק במיטתי מיד לאחר הדלקת הנרות. ונותרו אם כן, רק אותם ימי עצמאות של "באב-אל-ואד" ו"היו זמנים". אני מאזין דרוך לאותו השיר בדיוק, גם אם הפעם לשם שינוי זוהי יפה ירקוני ששרה: "ואז תראה את זרועך החשופה...ובה..." האינסטינקטים אינם בוגדים בי. הווליום מונמך לאפס. האוזניים נאטמות  בו בזמן. מוטב הרי להיטרף על ידי לביאה ולא לדעת מה יש בה באותה זרוע חשופה. ובשבת הקרובה שוב ייקראו את פרשת קדושים "וכתובת קעקע לא תיתנו בכם", ואני אצא לשירותים בבית הכנסת מבעוד מועד. אך כבר לקראת סוף חודש יוני יבוא קרקס לירושלים, כך ביקשתי בפירוש בפתק שטמנתי בין אבני הכותל, ועד אז אולי אשכח כבר הכול. וקרקסים באו לירושלים בכל שנה, תמיד בשבוע האחרון של חודש יוני, תמיד לשישה ימים בלבד ותמיד אל הרחבה שמול בית המהנדס. והעזתי לאהוב אותם למרות הכול, את ריחות הפופקורן והנסורת, את כלבי הים ואת הסוסים, שרק על ירכיהם נמנעתי מלהביט, ואפילו את הנמרים והלביאות, שנשיכתם בוודאי אינה כואבת כצריבת קעקוע.

באביב של שנת שבעים וחמש, בסוף השביעית, נדמה היה כי נגמלתי מאהבתי האין סופית לקרקסים, וגם את הרחבה שלפני בית המהנדס הפכו כבר למגרש חניה ולא יוכלו להקים בה אוהל. ושוב הגיע השבוע האחרון של חודש יוני. הצטרפתי לאבא בנסיעתו להשתלמות מקצועית בת שישה ימים בגרמניה. ביום שני העשרים ושלושה בחודש המראנו. האם רק דימיתי ששמעתי לפתע את שושנה דמארי או יפה ירקוני  באחד מערוצי השמע באוזניות שבמטוס? והשיר היה אותו שיר והמילים היו אותן מילים. "ואז תראה את זרועך החשופה ובה..." באינסטינקט הישן והטוב אני מושיט את ידי אל כפתור הווליום להשתיקו. מאוחר מדי. פספסתי. ..."ובה... צלקת שהִגלידה מִשָׁנִים" ממשיכה יפָה, או שמא הייתה זו שושנה. ושמא לא היה זה אלא כיס אוויר שטלטל באחת את גופי ונשמתי, את המטוס כולו. ולפתע שקטתי והייתי כאותו ענן נוצה המרחף מעברו השני של חלון הבואינג 707. צלקת. זו הייתה רק צלקת, צוהל ליבי ובוכה בחשאי. מפרנקפורט המשכנו במטוס פאן-אם לנמל האוויר טמפלהוף שבליבה של ברלין החצויה. ברחוב יואכים-שטאהלר חלפו על פנינו שלושה צעירים מקועקעים, ובתחנת הרכבת התחתית אוּלנד שטראסה, שקשוק הקרונות וקולות הכרוז הגרמני ניסרו בחלל האוויר ובתוך ליבי השותת. בתום שישה ימים חזרנו הביתה בשעת ערב. לראשונה מבלי להירתע חלפתי על פני סוכנות "השליח" ברחובנו. אימא פתחה לנו את הדלת בפנים נפולות. "דודה אלקה איננה" אמרה ביובש "הפסדתם את ההלוויה", והושיטה עיתון ובו מודעת אבל. נעצתי את עיניי במודעה. כאב חד מנשוא ותחושת הקלה מוזרה קיננו בי בערבוביה. סגרתי את העיתון כמסרב להאמין. בעמודו האחורי הופיעה מודעת פרסומת של קרקס מדראנו. בירושלים מופיע הפעם הקרקס בעמק רפאים, מול תחנת הרכבת. כך כתוב בה במודעה, שתמונת מאלף נמרים מקועקע מעטרת אותה. ואני מביט בתמונה ותוהה איפה היא היום אירנה בוגרימובה, וחושב לעצמי- חודש יוני כמעט ונגמר. וצלקת רבת שָׁנִים שצרובה בנשמתי שולחת אותות מצוקה אחרונים ומַגלידה לָנֶצַח.