חשבתם כבר פעם ולו לשנייה כיצד מרגישה לעצמה סופגניה? היא נולדת תמיד לאותם ההורים (כלומר מר בצק וגברת שמרים) ותמיד מגיעה במזל של קַשָּׁת ותמיד באותה שבת פרשת... היא שומעת שירי חנוכה מקסטה ותופחת המון בלי סיכוי לדיאטה ואחר כך נזרקת לשמן רותח (ככתוב: לעת אכין מַטְבֵּחַ...) ואחרי הטיגון - חוויה מכאיבה: מקבלת זריקה - ומדממת ריבה ועל הפצעים עוד בוזקים לה סוכר ואחר כך חוזרים לפזמון המוּכָּר: ואומרים: הו, עד כמה שהיא משמינה, וכמה שהיא התייקרה השנה... ועוד מוציאים עליה דיבה, ואומרים: יש צבעי מאכל בריבה! והיא עצובה, נבוכה ושותקת (אח! לו לפחות הם אמרו זאת בשקט) ויורדת דימעה שמנונית על לֶחְיָהּ. קשים הם חייה של סופגניה! (מתוך הספר: "לפעמים חגים, לפעמים מועדים" מאת אורי עמירם, הוצאת הגורן)