בס"ד מיכאל ישב על הרצפה, מול ערימת מעטפות מכובדת, בהנחה שניתן לכבד ערימת מעטפות כמובן, ניער את האבק מהשרוואל הלבן שלו, והתחיל במלאכה. הוא עושה את אותה עבודה משעממת יום-יום כבר שנים בלי להתלונן, וככל שהוא השקיע בזה מחשבה (לפעמים אפילו שתיים) הוא רק התבאס יותר. הבהרה קטנה: מציל, למשל, עובד חודשיים בשנה, מתוכם שובת חודש וחצי, ושבועיים תופס צבע. עבודה לא רעה, בהתחשב בזה שהוא מקבל שכר של שנה שלמה. רופא שיניים, עובד בשלושה שלבים- אתה פותח ת'פה, הוא זורק סכום ואתה משלם אותו. פשוט, לא? אבל בתפקיד של מיכאל אתה לא נח רגע, עובד שלש משמרות ביום ולא מפסיק אפילו ביום כיפור. ואתם יודעים מה? ביום כיפור זאת העבודה הכי קשה, יש הכי הרבה עומס. לא מלקקים שם דבש. (טוב, אולי כי זה צום...) אז איפה היינו? מיכאל ישב שם, מבכה את גורלו, והתחיל בשלב א' של העבודה- לבדוק שכל הכתובות נכונות. הוא לקח את המעטפה הראשונה, קרא את הכתובת, קרא אותה שוב ולא האמין למראה עיניו. "מיועד למייקל ג'ורדן"?! מיכאל נתקף בפרץ צחוק כל-כך חזק, שכמעט נתפסו לו השרירים בכנפיים. "בני אדם מאמינים שמייקל ג'ורדן הוא באמת אלוהים?" "גבריאל!" "גבריאל!" אתה חייב לבוא לראות משהו!" גבריאל עובד בלשכה המקבילה, הוא קורא את הפתקים מהכותל. מיכאל נמצא בסך הכל בלשכת "אימות כתובות" של מדור תפילות. אפילו לפתוח מעטפות אסור לו. תמיד יש לגבריאל סיפורים מצחיקים על השטויות שאנשים מסוגלים לכתוב. הוא טוען שזה הומור מיוחד של יהודים, ושבמקומות אחרים זה לא היה קורה. ומיכאל מה? פעם בכמה זמן הוא מקבל מכתב או שניים שמיועדים לבודהה, אבל אטרקציות- אין. גבריאל ניגש לראות במה מדובר. "מייקל ג'ורדן הזה, שמעתי עליו..." "היה איזה ילד שכתב שהחלום שלו זה לפגוש אותו. העברתי אותו לעוזי-אל, שמגשים חלומות. אחרי שבועיים הוא שלח את הילד הזה לניתוח לב בשיקאגו. אני אומר לך, העוזי-אל הזה אין לו אלוהים! אומרים שהוא התקבל למשרד החלומות רק בגלל שלפני שהוא מת הייתה לו איזה תוכנית כזאת בטלוויזיה.... " מיכאל ניסה להלהיב אותו בכל-זאת: "זה לא ענק? מייקל גורד'ן! ?? "... "תראה מיכאל", הוא אומר, "אם איזה "מייקל ג'ורדן" אחד עושה לך את היום, אז סבבה, אבל אצלנו במשרד אפילו לא היו מגחכים, אנחנו נתקלים יום-יום בדברים מטורפים, לא מתעסקים עם כתובות מטופשות. תאמין לי, אם לא היו פה "צחוקים" הייתי כבר מזמן מבקש העברה למשהו מעניין אחר, להיות דור-מן בקאנטרי קלאב של גן-עדן או משהו. אבל אתה? אתה צאצא לשושלת של ג'ובניקים! כשהחבר'ה הרציניים הלכו להפוך את סדום לאן הלך סבא שלך? להודיע לאברהם שיוולד לו ילד! זה אפילו פחות אטקרטיבי מקצין העיר! בקיצור, אתה תישאר ב "אימות כתובות" כל החיים. אלא אם כן תבקש העברה ל- "מדור תשליך" ותתעסק עם חטאים כל היום. ועוד בלי כפפות." מיכאל הפטיר "יבשן אחד!"... והתיישב שוב על הרצפה. בוא נאמר שהשיחה עם גבריאל לא הוסיפה לו יותר מדי למצברוח של אותו בוקר. אבל מה שכן, היא נתנה לו רעיון. הוא סגר את דלת הלשכה ותלה עליה שלט גדול- "חדר"ג". "הדוסים האלה לא יעיזו להיכנס... " מילמל לעצמו. הוא התכופף לערימת המעטפות והרים מעטפה אחת. רעדה לו היד. הוא העביר ליד השנייה, גם היא רעדה לו. הוא העביר ליד השלישית. והחליט לפתוח וזהו. זאת הייתה המעטפה הראשונה שהוא פותח כל חייו, ומצפונו התחיל להציק לו. הוא העביר את המצפון למצב "שקט". "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהח.." הוא סגר את המעטפה יפה-יפה, והחזיר לערימה. הוא פתח עוד אחת, וגילה אבקה לבנה. "לעזאזל! אנתרקס! אם אני אתפוס את "שרו של עשיו" הזה אני אשלח אותו להסרת שיער לצמיתות איפשהו בגיהנום!". לקחו לו כמה שניות להסדיר את הדופק אבל מאז אותו רגע, הכל זרם כמו שצריך: המעטפה הבאה הכילה תפילות של ילדים קטנים, אחד הטובים היה "אודך כי אני תנין ותהי לי לישועה" ("רגע, ראש חודש היום?" חשב מיכאל, "מזל שיש לי פטור מתפילות. אתם יודעים, "המתחיל במצווה פטור מן המצווה"...) אחת המעטפות הייתה עם תאריך מכמה ימים קודם, משבת. "הוֹדוּ על ארץ ושמיים וירם קרן לעמו..." 'הוֹדוֹ'!, 'הוֹדוֹ'! שמישהו יסביר להם שהוֹדוּ לא נמצאת בשמיים! מיכאל התחיל ליהנות מהעסק. הבנאדם השני התפלל "תקעו בחודש שופר, בכסף ליום חגנו.." בני אדם האלו, מקשרים הכל לכסף... הוא החליט שזה מספיק להיום והמשיך לבדוק את הכתובות. מאז אותו יום מיכאל היה מגיע מוקדם לעבודה ומסתובב כל היום מבסוט עם חיוך מרוח על הפנים. שמחתו ממש הרקיעה שחקים. יום אחד ניגש אליו עוזיאל בצד. "תגיד, מה יש לך אתה כל-כך שמח בזמן האחרון? לא "לקחת" איזה משהו בגן-עדן, נכון?" מיכאל, שכבר ממש התפוצץ מזה שהוא לא סיפר לאף אחד מה הוא עושה, החליט לספר לו. עוזי-אל החוויר. "אתה דפוק?! אתה כורת את הענן עליו אתה יושב!" "אם יגלו את זה עוד יטיסו אותך לעזאזל, יעבירו אותך שם שבעה מדורי גיהנום! תחשוב על זה!" מיכאל התחיל להרגיש רטט באזור המצפון, אבל מייד הוא הבין שטעה, הוא הרי העביר אותו ל"שקט" מקודם. פתאום הבריק לו: "אתה לא תספר עליי, ואני לא אספר על מייקל ג'ורדן" "מה?!" אם עוזי-אל היה חיוור קודם, עכשיו הוא כבר נהיה ממש שקוף. "מאיפה אתה יודע?" "אתה יודע, 'אוזניים לכותל'..." מיכאל היה ממש מרוצה מהשנינות שיצאה לו והשתדל שלא להדגיש את ה"כותל". עוזי-אל המשיך להציק לו, אבל הוא לא התרגש. "יאללה, תעוף מפה " אז הוא עף. מיכאל חזר לערימת המכתבים. מיד בהתחלה הוא נתקל בכמה פמיניסטיות שדילגו על "שעשני כרצונו", אחת מהן אף הגדילה לעשות והוסיפה "שלא עשני חזיר שובניסט". משם דילג לחפש דברים מעניינים בתפילת שמונה-עשרה: זה היה קצת משעמם, והוא היה צריך לחכות עד ה "יהי רצון" שלפני "שומע תפילה". הוא אחז בידו ערימה של "שהבחור יהיה צדיק וגבוה" ועוד כמה של "שהוא יהיה גבוה וזהו". הייתה גם אחת של "התייאשתי, מצדי שיהיה טרול". הוא קצת ריחם עליה וקיווה שהמכתב הזה לא יעבור דרך המשרד של עוזי-אל. הייתה יציאה אחת דווקא נחמדה- "...ברוך אתה ה' שומע תפילה. רצה והחליצנו ה' אלוקינו ביום השב..." מיכאל קיווה שאותו אחד לא היה חזן באותו רגע. הוא מצא די הרבה כפולות של כאלו ששכחו "יעלה ויבוא" וגם כמה כאלה שהוסיפו אותו בסוף מתוך עצלנות. ממש בדקה ה-90, אחרי "עושה שלום במרומיו" כשהוא כבר חשב שסיים עם שמונה עשרה מיכאל נתקל במעטפות שהכילו כל מיני "יהי רצון" ים ובמקום "שיבנה בית-המקדש" אמרו כל מיני "שתהא חשובה מצוות ציצית..." או "שתרגילנו בתורתך...". מיכאל הסתכל בשעון. "כבר מאוחר, נמשיך מחר. גם ככה אני צריך לקום באמצע הלילה בשביל כמה ספרדים שאומרים תיקון חצות." למחרת על הבוקר הוא נתקל בעוזי-אל. הם החליפו מבטים עוינים והתרחקו. למרות שזה היה נראה כמו יום גרוע, הוא מצא במשך העבודה הרבה פנינים: היה ילד אחד שאמר בברכת המזון "ולא ראיתי צדיק נעזר", רפורמית שאמרה ב "אשת חיל" "והטלית על כולנה" ורוסי אחד שאמר שם "מר ואדים אסטאלה, שש וארגמן לבושה". הוא בטח זוכר את מר ואדים הזה מהתקופה שהם היו ביחד בסוכנות. טוק! טוק! טוק! מיכאל סגר את המעטפה וצעק "מי שם?" בחור מבויש ושחום עמד בדלת. "אתה עושה לי רגע טובה?" מה אתה רוצה? "בּוֹ זה שמיים?" כן. "איבוֹ זה בּוֹ אללה?" איך הגיע לפה מוסלמי? המלא"כניקים לא דפקו לו מכות בדרך? היה כבר סיפור שכמה הגיעו וביקשו לפגוש את מוחמד ולקח שעתיים להסביר להם שהם לא בדיוק רוצים לבקר איפה שהוא נמצא. מי אמר שערבי טוב זה ערבי מת? הם נשארים דפוקים גם אחר-כך... "זה לא פה, תרד במדרגות עד הסוף למטה תשאל מי זה אָשמֶד, הוא יעזור לך" מיודענו שב לערימת המעטפות. היו שם כמה חניכים מבני עקיבא שהתעקשו לקרוא בטקס יום הזכרון: "נשמדו בעין דואר היו דומן לאדמה" שמישהו יסביר להם שקוראים את זה "עין דור"! הוא מצא אחד שעלה לתורה וצעק "רבותי נברך"... את ה"ברכו" שאנשים דאגו לומר אחרי מנחה הוא כבר הפסיק לספור. היו שם עוד מלא שטויות, אבל מה שהכי הגניב את מיכאל היה ה- "יתקדל ויתקדש" האגדי. החל מהחזן של כיתות ח' בממ"ד השכונתי, דרך הסדרניקים מכל הישיבות האפשריות וכלה בזקן הזייפן שניגש קבוע כל בוקר במניין הראשון, כולם דואגים להדגיש "יתקדל ויתקדש שמיה רבה". הוא דמיין את אלוקים מתקדל וזה ממש עשה לו טוב. הם היו כל-כך נפוצים שהוא התחיל כבר לספור אותם כל יום, לעשות השוואות בין מניינים, קבוצות גיל, דת וגזע, ותאמינו לי, הוא נהנה מכל רגע. הוא אפילו גילה יום אחד, בין השורות, איזה חזן אחד שסיים את הקדיש בצורה מקורית: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים". מיכאל החזיק את הבטן. וככה, יום אחרי יום, גם כשהיה קצת משעמם, או כשהיו ימים שגבריאל המעצבן היה מסתובב לידו יותר מדי, תמיד הוא מצא נחמה באיזה "יתקדל" או שניים. העבודה הפכה להיות משהו ממש מהנה, למרות שההספק קצת ירד. אבל בינינו, מי סופר? יום אחד ניגש אליו השטן בכבודו ובעצמו. הוא לחש לו "בוא רגע הצידה" והיה לו חיוך שטני על הפנים. טוב, אחרי הכל, הוא היה השטן. "תקשיב, עוזי-אל הלשין עליך, הוא רצה שאני אדפוק אותך אבל אני דווקא התלהבתי. יש לי משימה בשביל יצורים חסרי מצפון כמוך" "מה? במה מדובר? להוציא את הצבעים מהקשת?" "לחשוף מי רצח את רבין?" "לא לא לא, תקשיב, יש איזה אחד שכותב עלינו שטויות באינטרנט, לך תיפטר ממנו" מיכאל לא חיכה אפילו רגע אחד מיות