[ליצירה]
איזה יופי את כותבת. זורם, כואב, לא רגשני אבל מרגש. היה ברור לי שהסיום לא הולך להיות אמריקאי, וטוב שכך. בכל זאת איפשהו קיוויתי שישאר לפחות פתח תקווה...
(ומזל שלא שלחת לי את זה לפני המבחן, זה לוקח זמן לא מבוטל לקרוא סיפור כזה פעמיים, ומעורר רגשות, שזה לא בריא למבחנים.)
[ליצירה]
רות סוף הדרך
אפשר לקרוא לזה סיפור נגד התנתקות....
זה כתוב מצויין, ממש ללא רבב, ועצוב כדבעי.
הקטע של פיברוק התמונות לסבתא ממש מצמרר
וטוב שאין סוף הוליוודי של חתונה עם המוכר.
ובכל זאת- מחכה לסיפורים שמחים.
[ליצירה]
...
היי, ביבל...
ממ..
בהתחלה הפריע לי קצת שלקחת נושא שהוא לכאורה כ"כ לעוס...
אבל.. עשית את זה ממש ברגישות, ויפה..
אהבתי את הכתיבה הלא כרונולוגית, ואת סגירת המעגל בסוף.
רק.. לדעתי, פשוט התבקש שהמשפט האחרון יתייחס ל"חמודה". לא יודעת...
[ליצירה]
אוי, נהדר!
ותאמין לי, ללמוד יידיש זה לא כ-זה כמו שעושים מזה (בעיקר אחרי שנכשלים במבחן).
חוצמזה, אתה תצטרך לפרט את הקשר בינך לבין עפולה עילית בהזדמנות.
[ליצירה]
נראה לי שחרגתם מעט מגבול הטעם הטוב בצנזורה.
אין כאן שום תיאור שיש לצנזר. מה שהוא מתאר נכתב מתוך כאב, זה אדם שמודע לחטאו ומתאר אותו בשיר ונראה לי, מתקרבת, שיש כאן הרבה מאוד כאלה שלא היית קוראת לצנזר.
שרשרת התגובות כאן מזכירה לי כמה תגובות אידיוטיות ביותר שקיבלתי על איזה מונולוג בשם "מוסטפה" בבמה חדשה. אנשים טענו שזה מונולוג לא מוסרי בעליל (מבחינת היחס של הדוברת לערבי ספציפי) ולכן ראוי לציון נמוך. יש לי הרגשה שכאן הייתי מקבלת עליו תגובות אחרות, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאנחנו לא שופטים יצירות על פי רמת המוסריות שבהן, ויצירות הראויות לצנזור הן יצירות מסוג אחר לחלוטין, כמו שהדגים לנו ברוב טובו האדון ליטמן.
[ליצירה]
גם לי היה פעם יחזקאל.
*אנחה*
הוא היה אחר אבל שונה, כמו שאמרו רבותינו.
אבל לי לא היה גוש ולא הושע, ואני לא כותבת על כל זה טוב כמוך.
חוצמזה, נורא אהבתי את מטר, ריבת משמשים זה טעים ותפוחים ירוקים זה הכי שווה, ואם הצלחתי להיקשר תוך חמש דקות לדמות משנה בסיפור, הערצתי נתונה לך.
שבצ'לום.
[ליצירה]
אתגר קרתי?
לא כל כך, לא הייתי אומרת. בכל מקרה- אני לא רואה את זה.
ולמה סתם להאשים?
ממזי, אגב, זה עניין של טעם. יש את אוהבי השפה הרזה ויש את מתנגדיה, ויש את אתגר קרת ויש את מחקיו הרבים.
זה, בכל מקרה, יותר טוב.