[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
הא-להים שלך מתנהג כמו סופרסטאר, מתחכם ומתנשא, ובאופן כללי לא כל כך נעים להיות איתו. לא הייתי רוצה מאהב כזה. יותר אנס פוטנציאלי.
לא כך הייתי מפרש יראה ואהבה.
[ליצירה]
חוץ מלגמור את ההלל על השיר,
רציתי להצביע על ההדרגה המיוחדת במספרים- הירידה משמונה אוחזים במיטה, לארבעה נגנים, לשני ילדים, ולמת נוכח-נעדר (מייצג החידלון והאפס), ושבירת השרשרת הזו בעזיבת הידיים,
פשוט מצמררת.
(רק הערה קטנה- אם המת נישא בידי שמונה "הדורים", אזי יש לכנותם בלשון זכר, והם הופכים לשְׁמוֹנָה, נ' קמוצה)
[ליצירה]
קצת דיוק:
"על התפילה הנהוגה היום הוטלו שתי משימות נוספות, ששינו את אופיה באופן משמעותי. ראשית, תפילת היום אינה מתוקנת רק כנגד האבות, אלא אף כנגד תמידין. מאז חורבן המקדש הוטל על התפילה להיות גם תחליף זמני לעבודת הקרבנות. בשל כך חייבת היא להתמסד: הקרבנות היו קבועים ע"י חוקה מסוימת, ועל כן גם התפילה היא כזו; התמידין היו קרבנות ציבור, ועל כן על התפילה להיות ציבורית. משימה זו מביאה בהכרח ליצירת נוסח קבוע, כיוון שלא ניתן לגבש את הציבור סביב נוסחים עצמאיים..." "...הקרבנות היו ראויים לבוא לפני ה' במקדש בלבד, ומשום כך נקבע כי אין תפילת אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, ועוד ועוד. החובה שהוטלה על התפילה, לשמש כתחליף למקדש, שינתה את אופייה המקראי לבלי הכר. המשימות הרוחניות המוטלות עתה על האדם המתפלל הן להתכוון למילים שמישהו אחר ניסח, לבוא בזמנים הראויים לבית הכנסת, להיות שותף בתפילת הציבור בעניית אמן ובאמירות נוספות שההלכה מחייבת אותן, ולקבוע מקום לתפילתו. התפילה המקראית נעלמה כמעט לחלוטין, ואת מקום התחנונים תפס מוסד הקבע."...אין להשיב את התפילה המקורית למכונה קודם שנתחדשה עבודת הקרבנות, שאת מקומה התפילה ממלאת. ברם לו היה התנ"ך משפיע על אורחותינו הדתיים, היה מתפתח ב-צ-ד ה-ת-פ-י-ל-ה ה-מ-נ-ו-ס-ח-ת מ-ר-א-ש (ההדגשה שלי. ילד) , עולם מלא של פניות לריבונו של עולם בעת שמחה ובעת מצוקה, והיה הקשר האינטימי והאישי עמו הולך ומתעלה. גם צורת התפילה היתה תרה אחר מימדים של חידוש..."
(הרב יובל שרלו, "האם התנ"ך 'היה'?", מאמר מתוך מגדים לג, ע"מ 75)