[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
ילדים כותבים לאלוקים..
כשיש להם רגילה..
כמה זמן לא קראתי אותך, סו! כמעט שכחתי את המתיקות הזו, של פנטזיות רומנטיות בדרך מ- ובדרך אל.
הפעם זה בהחלט עובר מסך, ולו רק בגלל סימן השאלה שסוגר את הסיפור.
ילד קטן שמזמן לא כאן.
[ליצירה]
ובכן בעז,
אני מבין שיש לך בעיה, אולם עליך להודות שהנושא כבר נידון ונטחן עד דק, וכבר סוכם שיש יותר מאסכולה אחת בנושא השירה העברית.
אני ממליץ לך לקרוא את 'עדות קריאה' של אורציון ברתנא, שאני קורא עכשיו, כדי להבין את החלוקה הזו והמשמעות שלה.
בכל אופן, ניתן להשתמש במילים עדינות יותר כלפי אנשים אחרים.
כך בעיני.
[ליצירה]
חוץ מלגמור את ההלל על השיר,
רציתי להצביע על ההדרגה המיוחדת במספרים- הירידה משמונה אוחזים במיטה, לארבעה נגנים, לשני ילדים, ולמת נוכח-נעדר (מייצג החידלון והאפס), ושבירת השרשרת הזו בעזיבת הידיים,
פשוט מצמררת.
(רק הערה קטנה- אם המת נישא בידי שמונה "הדורים", אזי יש לכנותם בלשון זכר, והם הופכים לשְׁמוֹנָה, נ' קמוצה)
[ליצירה]
אנאווג! ENOUGH
אני לא יכול לכתוב יותר תגובות אוהדות. זה פוגע במרקם הציני שלי.
אבל: השורות האחרונות מיותרות בעיני. מיץ פטל לא חי באותו שיר עם "נִתְעַרְבֵּל בִּגְבִיעֵי בְּדוֹלַח/ וְהָאוֹר יְשַׁלַּח בָּנוּ זַהֲרוּרִים". מצטער.
זה באמת שיר יפה.