וההורים, מה היו אומרים, אם היו יודעים שיצטרפו למשפחת השכול, שטרם זמנו ירד אל השאול? האם היו מוותרים ואומרים: אתה לא חייב להצליח? האם היו מפסיקים להכריח? אולי היו מנסים להרוויח באופן בהול זמן שאול? והאישה, כיצד היתה מרגישה, לו ידעה שאישה זמנו קצוב, שילך לבלי שוב? האם איתו היתה מתחתנת, או שמא ממאנת? ומה עוד היתה מספיקה באופן בהול, בזמן הקצר - בזמן השאול? אולי היתה מנסה להמשיך את חייו, את החיוך הרחב שתמיד היה נסוך על פניו, עם בן שיצא ממעיו? והוא, אילו היתה לו יכולת איכשהו, לדעת את יום מותו, כיצד היה מעצב את דמותו? האם היה מבלה את נעוריו בין הגלים, או אולי בטיול בארץ או בחו"ל? שהרי מה טעם ללימודים בחיים הקצרים? מה היה מוסיף ומה משנה? ממי היה מבקש סליחה רגע לפני? ואולי הידיעה על הזמן השאול, היתה גורמת לפחד, לניוון, לתיסכול? מחד, ידיעת העתיד הצפוי, יכולה להפוך את הזמן המצוי, ליותר ממוקד, ליותר נחמד. אולי היו פחות מריבות, ואולי אפילו נמנעות מלחמות. אבל מצד שני, נראה, שאם לכל אחד היה שעון שמראה, כמה זמן עוד נשאר מתי כל זה נגמר, חלק מהאנשים היו אחוזים פחד ותיסכולים, וחלק בכלל לא היה טורח להשפיע, לשנות, לפתח. ומהי תכלית האדם, אם לא לשנות את העולם?