[ליצירה]
בסוף
ממש שמעתי הד לאחת הארספואטיקות הגדולות הגדולות ביותר בעיני, ומן הידועות שלהן:
"ואת תוגתו של הלב הכורע/יד כל במנוחה תמשש" (רחל).
יש לך אנלוגיות ממש נהדרות, ואת מפתחת אותן נפלא.
[ליצירה]
כנפי שחר,
כן. ואפילו יותר מזה
כמו קרבן המובל קרוע מבט אל מזבחו
לא מבין לא מחליט
נשלט כמו בובת סמרטוטים על חוט
אני לא בוחרת בכתיבה, היא בוחרת בי
קרבנות כתיבה אנחנו
[ליצירה]
מתקרבת, זה פשוט-
נגמר התנ"ך - נגמרה האנלוגיה. :)
האמת היא שזה לא אמור להיות קטוע בסוף. העניין הוא, אני מניחה, שבתור קוראת ציפית לנקודת שיא בגלל הפתיחה (כמו שהזכיר זר בסוגריים) "שאם הקיץ הוא כמו התנ"ך". ואין שורה תחתונה. אין סיכום, אין מסקנה. יש את ההשוואה הפשוטה הזו, וככה היא נותרת, עומדת בעינה ומותר לחשוב עליה מה שרוצים.
:)
[ליצירה]
אני אוהבת את זה.
בכלל, השאיפה לפשטות היא כל כך יפה, וכשהיא כתובה ככה- היא עוד יותר.
הערה אחת יש לי:
שתי השורות האחרונות.
נודף מהן ריח דידקטי קמעה.
אבל כיוון שלפסול לגמרי זה לא פתרון, על אחת כמה וכמה כשאינני המשוררת שכתבה את השורות האלה, אז אולי אפשר לחלק את זה אחרת, אולי-
"ואולי לא ידענו ללמוד
כי פשוט הוא
לא סתם."
-----
וללא קשר, ראי את 'חוקי לחם' לנתן יונתן.
[ליצירה]
זה שיר טוב, כתוב טוב.
הכותרת מוסיפה נופך מעניין, כמו קובעת אבטיפוס, או גֶן שעובר בתורשה.
הרגשתי קצת בשורה האחרונה... מין כזה...פספוס או חוסר דיוק, או.. קשה לי להסביר. כאילוהמכה האחרונה והקטנטנה בפטיש יצאה טיפה עקומה.
איך לנסות להסביר את זה? לא יודעת. אני מרגישה שיש צורך לנסות לדייק יותר ב"ואיך אני אוהבת אותו." אולי לנסות (כתרגיל לא מחייב) להעלות בראש מילים חלופיות, לנסות להגיד את זה בדרכים אחרות.
בכל מקרה, זה שיר ממש טוב. צורב מאוד, נושא על גבו הרבה.