[ליצירה]
בסוף
ממש שמעתי הד לאחת הארספואטיקות הגדולות הגדולות ביותר בעיני, ומן הידועות שלהן:
"ואת תוגתו של הלב הכורע/יד כל במנוחה תמשש" (רחל).
יש לך אנלוגיות ממש נהדרות, ואת מפתחת אותן נפלא.
[ליצירה]
כנפי שחר,
כן. ואפילו יותר מזה
כמו קרבן המובל קרוע מבט אל מזבחו
לא מבין לא מחליט
נשלט כמו בובת סמרטוטים על חוט
אני לא בוחרת בכתיבה, היא בוחרת בי
קרבנות כתיבה אנחנו
[ליצירה]
מתקרבת, זה פשוט-
נגמר התנ"ך - נגמרה האנלוגיה. :)
האמת היא שזה לא אמור להיות קטוע בסוף. העניין הוא, אני מניחה, שבתור קוראת ציפית לנקודת שיא בגלל הפתיחה (כמו שהזכיר זר בסוגריים) "שאם הקיץ הוא כמו התנ"ך". ואין שורה תחתונה. אין סיכום, אין מסקנה. יש את ההשוואה הפשוטה הזו, וככה היא נותרת, עומדת בעינה ומותר לחשוב עליה מה שרוצים.
:)
[ליצירה]
אני חושבת שעריכה תעשה לקטע הזה רק טוב.
גם כי יש פה יותר מדי כפילויות לטעמי- לא צריך לצטט פשוק ולהסביר ותוך כדי זה לחזור על המילים מהפסוק. הקורא יכול להשלים לבד בראש.
וגם כי ביטויים נפלאים כמו "שמי אפריל כשמי אלול" (!!!) ו"שנולדים בשבת בין השמשות ובשלהי סעודה שלישית" וגם הסיום- הולכים לאיבוד בתוך שאר המילים, שלדעתי, אפשר גם בלעדיהן.
[ליצירה]
"ואני רק רוצה ללטף אותה ולקרוא לה שיר
של יהודה עמיחי או של שלמה המלך".
אני חושבת שמחזור השירים הזה, לכשיראה אור, צריך לצאת בכרך משל עצמו, אחרת הוא יהיה מעיק.
כלומר, כל שיר צריך מרווח נשימה עצמאי, אחרת יש תחושה שהמילים חוזרות על עצמן. שהשנינויות בחלקן מיותרות.
אבל זה גבולי ולא מוחלט. יש מעט מקומות שאפשר לדייק יותר (אפשר לומר, למשל: "שנחה בשלום על הזֵרים". כך לענ"ד).
שנדע לדעת צער ולהשאר בריאים לִפנַי ולפנים.
[ליצירה]
הצטמררתי.
אבל ממש. כאילו, עברה בי צמרמורת.
נכון, זה פסימי נורא, אבל לא מתבכיין. ממש לא.
וזה באמת מדליק נורה אדומה.
והפיגועים זה באמת מה שקובר אותנו. לא מה שדוחף אותנו קדימה.
מהמם.