[ליצירה]
בסוף
ממש שמעתי הד לאחת הארספואטיקות הגדולות הגדולות ביותר בעיני, ומן הידועות שלהן:
"ואת תוגתו של הלב הכורע/יד כל במנוחה תמשש" (רחל).
יש לך אנלוגיות ממש נהדרות, ואת מפתחת אותן נפלא.
[ליצירה]
כנפי שחר,
כן. ואפילו יותר מזה
כמו קרבן המובל קרוע מבט אל מזבחו
לא מבין לא מחליט
נשלט כמו בובת סמרטוטים על חוט
אני לא בוחרת בכתיבה, היא בוחרת בי
קרבנות כתיבה אנחנו
[ליצירה]
מתקרבת, זה פשוט-
נגמר התנ"ך - נגמרה האנלוגיה. :)
האמת היא שזה לא אמור להיות קטוע בסוף. העניין הוא, אני מניחה, שבתור קוראת ציפית לנקודת שיא בגלל הפתיחה (כמו שהזכיר זר בסוגריים) "שאם הקיץ הוא כמו התנ"ך". ואין שורה תחתונה. אין סיכום, אין מסקנה. יש את ההשוואה הפשוטה הזו, וככה היא נותרת, עומדת בעינה ומותר לחשוב עליה מה שרוצים.
:)
[ליצירה]
אני שומעת את הניגון. :)
(מין ביטוי נוסטלגי שכזה.)
מתחשק לי להתנתק רגשית ולנתח את השיר הזה,
לומר שהוא מזכיר לי את ברכת לבנה עם הפסוקים שנאמרים ישר והפוך, כמו "לַעֲבוֹר אֶת אוֹתוֹ מֶרְחָק אֱלֹהִי לְבַד" והיפוכו שבסוף השיר. אסוסיאציה גלקטית שבהחלט מביאה בכנפיה קרירות חללית של חושך של לבד של הרהורים קיומיים ליליים.
ועוד מילים,
אבל עכשיו אלך לומר סליחות.
[ליצירה]
זמן שמחתנו יהיה בעוד שלושה ימים.
זמן שמחתנו אחר.
והירח יתפח ויתעגל, והכוכבים יזהרו בסכך.
כל שצריך הוא כוחות להבחין בהם.
[אולי גם להרפות. אולי לא עכשיו.]
[ליצירה]
איך אתה מעז!
אתה לא מתבייש?!
זכור את דברי ירושלמי משכבר הימים:
"...אבקש מכלל גולשי האתר, להזהר ביותר, מלערער על אופן כתיבתי את שירים. מהנהלתהאתר, ביקשתי עוד באי - מייל מאתמול, למחוק כל תגובה שמטילה בספק, את נכונות כתיבתי את שיריי..."
(שמואל ירושלמי, שם, שם)