- "בבקשה אדון, אתה יכול לשבת" - "לא מותק זה בסדר...תשבי- תשבי" - "באמת שלא מפריע לי...אתה יכול לשבת" - "זה מקום שלך...לא-לא...תשבי" - "זה לא מקום שלי, לא קניתי אותו, תשב ,זה בסדר....אתה נראה די מותש, וזה קצת מסוכן לעמוד פה...עם כל הברקסים שהנהג עושה" - " חמודה שאת...אני יכול לעמוד, תשבי-תשבי" -"אני כבר ישבתי מספיק...עכשיו תורך" - " איזה נשמה טובה...לא- לא צריך, באמת שלא". - "דאאאאאאאאאאאאאאאאאי!!! שב כבר!!! ש- ב!!! סססססססאמק! אתה לא מבין מה אומרים לך??? שב!!! כבר קמתי, מה אתה רוצה? שאני אחזור לשבת? תאמין לי שהייתי בכיף ממשיכה לשבת ולא חולמת להציע לך את המקום אם הייתי יודעת שתהיה כזה קוץ..." התרחיש הזה קורה מדי פעם כשאני מחליטה להיות מנומסת. כלומר, למעט הקטע האחרון שאותו עדיין לא יצא לי להגיד לאיזה קשיש עקשן אבל זה בהחלט משהו שמתנגן לי במוח כשהמחווה המנומסת הופכת להיות סיוט של שיחת שיכנוע... בגלל זה אוטובוסים עמוסים גורמים לי אי נוחות. תמיד אלו שעומדים עוטים על פניהם הבעה של עייפות ומסכנות, הם גם מסתכלים עליך במבט של: "נוח המושב אה? תשב-תשב...תרגיש בנוח...אני רק אסתכל עליך מפה ואדמיין את עצמי במקומך, בעצם אם הייתי במקומך לא היה הרבה הבדל במצבי, כי אני הייתי קם כדי לתת לי לשבת!" בדרך כלל, כשיושבים ליד החלון והנסיעה לא ממש ארוכה, אפשר להיפטר מאותן מדקרות אשמה ע"י התעניינות בעצים שנוסעים לכיוון הנגדי, בשדות הפורחים/קמלים, בבניינים, בחנויות, במכולות האשפה, באשפה שלא במכולה, בחתול...ב-ה-כ-ל חוץ ממה שקורה באוטובוס. כל זה טוב ויפה, אבל מה אם הנסיעה ארוכה למדי ורווית פקקים (ביום חמישי,מב"ש לירושלים, באוטובוס של אחה"צ, למשל)...? ומה אם המקום היחידי שהיה לך הוא קרוב למעבר ורחוק מכל חלון שהוא...? בהתחלה התמודדתי עם המצפון בטיעון: "עוד מעט מגיעים לקרית גת, שם בטח ירד חלק לא מבוטל מהנוסעים ויתפנה מקום..." בקריית גת עלו עוד 10 נוסעים. האוטובוס התחיל להחניק קצת, מישהו פתח חלון. חייל עמד במעבר לידי. הוא העביר משקל מרגל לרגל, באיזשהו שלב התייאש וישב על התיק שלו למרגלותי. מאחוריו התגלה בחור מקריח שאחז בחוזקה במשענות הכיסאות,לייצב עצמו בטלטלות הדרך. טרטורו המונוטוני של המנוע, יחד עם אספקת החמצן הדלילה עודדו אותי לנקר. ככה, בין ניקור לניקור, קלטתי את מבטו של המקריח ננעץ בי " נוח לך, מותק? מרגישה מספיק נוח כדי ללכת לישון? תשני, כפרה, תשני...חצי אוטובוס עומד כאן בצפיפות נוראית, אבל שטויות, וי ויל סרבייב, שזה לא יפריע לך לישון..." הניקור הופסק באחת. באין מפלט אחר, מבטי נדד לחייל על הריצפה. הוא נע מצד לצד, נשען על הנשק, מת מעייפות...הנשק לא מאפשר לו תנוחה נוחה והוא זז כל דקה וחצי. "מה שלא הורג אותך מחשל אותך" חכם הניטשה הזה. צריך להסתכל גם על היתרונות. החייל לומד להתמודד עם מצב לא כ"כ נוח ובעתיד יהיה חזק יותר לעמוד מול האוייב. שיט. החייל התעורר והסתכל לי ישירות לעיניים. למה אין מיזוג למה? מה זה הגיהנום הזה? אני מתעסקת עם פתחי המיזוג קצת יותר מהנדרש... "הוא בטח כבר מפסיק להסתכל"- חשבתי. "אז זהו שלא"- החזירו לי העיניים. מה עכשיו? נניח שאני קמה לפנות מקום לחייל המסכן, הוא בטוח לא ירצה לשבת כי הוא מאצ'ו, כי הוא לא יתן לבחורה לעמוד כשהוא, הג-ב-ר, ישב. מה עושים? איך אפשר לגרום לו לשבת בלי להיכנס לשיחת שכנוע מתישה? מממ...אני צריכה תירוץ לעמוד... אני לא יכולה לשבת יותר כי...כי... כי כי כי נרדמו לי הרגליים! זהו! מושלם! ככה הוא ידע שבכל מקרה אני עומדת ושזה לא קשור אליו והוא ירגיש נוח לשבת, ואני אהיה חופשיה כציפור דרור!!! בטוחה בהצלחת התוכנית, קמתי לעבר החייל, כחכחתי בגרוני ואמרתי: "חייל, בבקשה, אתה יכול לשבת..." - "לא, זה בסדר, תשבי" (אני מחייכת לי, הוא לא יודע מה אני מכינה לו...) - "באמת שאתה יכול לשבת במקומי, אני לא יכולה לשבת יותר כי נרדמו לי הרגליים...זה בסדר, תשב". (החייל מחייך לו) -" גם אני לא יכול לשבת יותר..." $%^&#@$%!!! אוקי. לזה לא ציפיתי!!! קיבינימאט! למה אנשים לא יכולים פשוט לשבת כשמציעים להם? למה??? עכשיו מה? איך אני אשב חזרה אחרי מה שאמרתי לו??? פתאום התעוררו להם הרגליים? החייל ואני עמדנו מול הכיסא הריק- אף אחד לא מעז לשבת, כל אחד כבול בהצהרותיו... מישהו חייב לשבת בכיסא הזה, העסק כבר מפדח למדי. מה עם הקרח ההוא? אולי לנסות איתו... ניסיתי. מסתבר שהוא אוהב לעמוד. מסתבר שלעמוד באוטובוס זה כיף לא נורמלי!!! כולם רוצים לעמוד!!! וככה שלושתינו עומדים, מגניבים מבטים לכיסא השומם, מעבירים משקל מרגל לרגל... כבר התחלתי להרגיש איך כל יושבי האוטובוס נועצים בי מבטים. אני מניחה שמי שהיה בקרבתנו שמע את השיחה ומבין למצבי. אבל מה עם אלה שרחוקים מאיתנו? הם לא שמעו את השיחה ביננו ובטח לא מבינים מה אני פתאום קמה ועומדת מול הכיסא הריק שלי, כשאין שום תחנה בחצי שעה הקרובה... אני בטח נתפסת מטומטמת למדי. בן אדם רוצה לעשות מצווה ויוצא מטומטם. עכשיו הכיסא והרגליים שכבר התחילו לכאוב לי, לא עיניינו אותי במיוחד. מה שהטריד את שלוות רוחי, זה מה חושבים עלי אנשי האוטובוס. אנשים שמעולם לא הכרתי הפכו להיות משמעותיים לאגו הדפוק שלי. "אפשר להציע לך לשבת?" קרא אלי מישהו מאי שם, מתעלם לחלוטין מהכיסא שנטשתי. "או"-חשבתי-" זאת ההזדמנות שלי". "זה ב-ס-ד-ר" - צעקתי (שישמעו גם אלה שמה בסוף)- " א-נ-י פ-ש-ו-ט ל-א י-כ-ו-ל-ת-י ל-ש-ב-ת י-ו-ת-ר... נ-ר-ד-מ-ו ל-י ה-ר-ג-ל-י-י-ם". אוקי. כולם שמעו. הוסר הספק. כולם עכשיו בטוחים שאני מטומטמת. וככה המשכנו בדרכנו. עומדים שלושתינו: חייל, איש מקריח ואיזה אחת מטומטמת- מול כיסא מיותם. באותו הזמן נשבעתי לעצמי: "לא עוד!!! גם אם תעמוד לידי אישה קשישה בהריון- יתהפך העולם, אני לא קמה!!!" הזמן עבר, האוטובוס התרוקן ככל שהתקרבנו לירושלים. החייל ירד. נשארנו רק האיש המקריח ואני- עומדים כמובן. ובאוטובוס מושבים ריקים פזורים איים איים. המקריח התקדם לקדמת האוטובוס, הרחק ממני, מדי פעם הגניב לעברי מבטים... רגע של היסח דעת מצדי ו-הופ! הוא כבר ישב בכיסא ליד הנהג. נבלה. הסתכלתי היטב סביב. קבוצת החיילים חורפת מאחורי. לפני שתי בנות שרות לאומי שקועות עמוק בספרן. מימין סבתא מנמנמת ורק הנכד הקטן שלה מביט בי מסוקרן ועירני. "נו, מה הוא כבר יודע?"- חשבתי לעצמי כשאני מחליקה בשקט בשקט חזרה לכיסאי... הממזר הקטן חייך בלעג. ***