[ליצירה]
בס"ד
דרך מעניינת להסביר את ההתייונות, אבל נראה לי שזה קצר מדי ולא מספיק מפורט. לא נראה לי שמספיק משפט אחד כדי לתאר איך הוא עובר מסתם אחד שלא מתחבר לתפילין לכזה שמוכן לצרף את זאוס וחבורתו, וכבר משתחווה לפסל. חסר התיאור של כל התהליך הזה (שאמור לקחת שנים).
מלבד זה לא נראה לי אמין שבגלל שהוא לא חושב שהדרך הנכונה הכיס שלו הוא יצרף מנהגים זרים. מי שמרגיש שהדרך הנכונה לא בכיס שלו הוא אדם שאכפת לו מה היא הדרך הנכונה וערבוב הוא הוודאי לא נכון כך שזה משהו שהוא לא יגיע אליו - הו יהדות או אלילים בשבילו (כך נראה לי).
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון ואת סגנון הכתיבה. אפשר לכתוב את אותה יצירה בצורה יותר מפורטת, אבל נראה לי שזה הרעיון - שאותו בן אדם באמת הגיע כל כך מהר להשתחוות לפסל, ממש באותה מחשבה על ההתנגדות שלו לטקסים. הפתיחות הזאת שאנשים נוטים להיסחף אליה מוציאה אותם יותר סגורים, מה שמסביר גם את זה שאנשים היום לא מוכנים לשמוע על תורה.
לדעתי היופי של היצירה הזאת הוא דווקא במעבר החד הזה מיהדות להתיוונות.
[ליצירה]
שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח.
אוי, סליחה על האורך.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
הבעיה היתה כאן
הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם (מתוך הקטע)
התפישה של אלוהים צריכה להיות מוחדרת עד לרמות הפרטים אחרת באמת אין הבדל בין טקס למשנהו.
[ליצירה]
אבל הדס, אם הוא בן 24 אז הוא נכנס לשנתו ה25, שהיא חצי יובל..
קודם כל מזל טוב. שנית- אהבתי את השיר.
וריבונו של עולם! באמת ספרת את ימי חייך?
ימי חייך הימים
כל ימי חייך הלילות
אין קשר. סתם נזכרתי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
איתך, אדם.
ולילד:
הדמוניזציה פה באמת לא משרתת אף מטרה. בכלל אין עניינה כאן "שירות מטרות". יש כאן הכרה די מעצבנת ברֶשַע שמסתובב כאן, עוטה מדים בגאון.
צריך להסתכל למציאות בעיניים. אם אתה טוען שפגשת אותם ואתה חושב אחרת זה עניין אחר (ואני חולק עליך מכל וכל --- בנאדם שמרביץ לשמה - 'חרא עליהם שיישרפו' וכאלה [תנ"צ שחם] - הוא בנאדם??). אבל כיוון שככה אדם חווה את העסק -- אז מה אתה רוצה ממנו? שיתאר את היס"מניקים באופן אוהד יותר, בניגוד למה שהוא חושב באמת, רק בשביל לקדם איזושהי מטרה?? אתה פעם כתבת סוג כזה של טקסט "כדי לקדם מטרה"??
ממש טענה שלא ממין העניין.
[ליצירה]
אני דווקא שמעתי וזעתי. וכל מי שיקרא את זה, אם הוא לא ממש אדיש, יזוע אתנו ויצטרף לצרחה.
סוף סוף, היא צרחת הקיום שלנו.
וככל שהצרחה יוצאת מתוכך בשיקוף יותר צלול, כך מתחוורת לה האותנטיות שלה.
והיושב בשמים חייב לשמוע, ולחוס, ולהציל.
[ליצירה]
לילד:
אישית קשה לי עם השורה האחרונה בתגובתך פה לפניי.
אנא ממך, אל תשתמש בהתנתקות כמטאפורה לכלום. היא חיה מדי ובועטת מדי מכדי לשמש מטאפורה. תגיד שההתנתקות משקפת, מבטאת, צורחת קריעה פנימית.
התנתקות היא לא כלי להמחיש קטסטרופה. היא הקטסטרופה בעצמה.
[ליצירה]
הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה.
את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור).
[וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.]
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?
[ליצירה]
מאורה זה נהדר. עוד הזדמנות להלל את הסוכן האישי שבלעדיו לא הייתי מוצא את זה.
וואווו... כמה הייתי רוצה לקבל חיבוק... עכשיו... וכמה שזה רחוק... אוף... עשית לי געגועים והמיית לב מטורפת.
ללא ספק, ייכנס בצהלה לאהודות. כי אין אין עלייך מת עלייך, את הגדולה מכולם.
[ליצירה]
האם תוכל, במטותא, להסביר את הקשר בין הכותרת ליצירה?
ולרטרו, הערה. שימי לב, דנדוש "רוצה להגיד", בשביל לעבור, לא תמיד מספיק לרצות, נראה לי. צריך להעז ולהגיד לו, ואם זה לא מספיק, להציג בפניו שאלון מקביל.