[ליצירה]
בס"ד
דרך מעניינת להסביר את ההתייונות, אבל נראה לי שזה קצר מדי ולא מספיק מפורט. לא נראה לי שמספיק משפט אחד כדי לתאר איך הוא עובר מסתם אחד שלא מתחבר לתפילין לכזה שמוכן לצרף את זאוס וחבורתו, וכבר משתחווה לפסל. חסר התיאור של כל התהליך הזה (שאמור לקחת שנים).
מלבד זה לא נראה לי אמין שבגלל שהוא לא חושב שהדרך הנכונה הכיס שלו הוא יצרף מנהגים זרים. מי שמרגיש שהדרך הנכונה לא בכיס שלו הוא אדם שאכפת לו מה היא הדרך הנכונה וערבוב הוא הוודאי לא נכון כך שזה משהו שהוא לא יגיע אליו - הו יהדות או אלילים בשבילו (כך נראה לי).
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון ואת סגנון הכתיבה. אפשר לכתוב את אותה יצירה בצורה יותר מפורטת, אבל נראה לי שזה הרעיון - שאותו בן אדם באמת הגיע כל כך מהר להשתחוות לפסל, ממש באותה מחשבה על ההתנגדות שלו לטקסים. הפתיחות הזאת שאנשים נוטים להיסחף אליה מוציאה אותם יותר סגורים, מה שמסביר גם את זה שאנשים היום לא מוכנים לשמוע על תורה.
לדעתי היופי של היצירה הזאת הוא דווקא במעבר החד הזה מיהדות להתיוונות.
[ליצירה]
שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח.
אוי, סליחה על האורך.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
הבעיה היתה כאן
הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם (מתוך הקטע)
התפישה של אלוהים צריכה להיות מוחדרת עד לרמות הפרטים אחרת באמת אין הבדל בין טקס למשנהו.
[ליצירה]
אבל הדס, אם הוא בן 24 אז הוא נכנס לשנתו ה25, שהיא חצי יובל..
קודם כל מזל טוב. שנית- אהבתי את השיר.
וריבונו של עולם! באמת ספרת את ימי חייך?
ימי חייך הימים
כל ימי חייך הלילות
אין קשר. סתם נזכרתי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
מקפיץ מקפיץ מקפיץ!!!
כי פתאום נזכרתי שהסוכן האישי שלי הפציר בי לקרוא ואז לא היה לי זמן ועכשיו יש!
כל כך יפה...
כל כך נכון...
וכמה מבאס -
כל כך מוכר...
מתרגש נורא לקראת הופעת שמי עם רטרו באוהדיך.
[ליצירה]
תמונה יפה ומשמחת.
אם להיכנס לאופוריה? לא נראה לי. יש הרבה תמונות קוטביות לזו, גם בהיבט הכלכלי (מכולת מתכת שרתחה כחיום היום וכל הציוד שבה נמס - אולי צריך ללכת לצלם בפנים...)
אז אני מודה לך על התמונה, ומוותר על הכיתוב העוקצני - "מוקדש בחום" עאלק.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור)
אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים.
א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים.
חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?!
אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם.
מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית.
ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר?
אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת.
ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר.
אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים.
ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו.
אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל.
במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו.
עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש.
[ליצירה]
האם תוכל, במטותא, להסביר את הקשר בין הכותרת ליצירה?
ולרטרו, הערה. שימי לב, דנדוש "רוצה להגיד", בשביל לעבור, לא תמיד מספיק לרצות, נראה לי. צריך להעז ולהגיד לו, ואם זה לא מספיק, להציג בפניו שאלון מקביל.
[ליצירה]
צריך להגיד: את כותבת מליגה אחרת ממש. כל מלה בשיר הזה מדיפה את ריחה המיוחד - אני מריח פה את ריח הרימונים והתפוזים ממש חזק, וגם את ריח העזים, ומרוב שהדימיון משתלט אני שומע את תל אביב הסואנת והשורקת (כבר בית הראשון, שעודה חוף וחול ושקמים).
השיר הזה מטלטל.
במיוחד "אני תועה בירושלים אתה בדרכים אל אלוהיך".
אוהד מאוד.
[ליצירה]
קודם כל שיר נהדר.
מעלה בי אסוציאציה חופשית של כיסויים וקליפות שכולנו עוטים על עצמנו, שתנועות ונשימות חודרים ובוקעים אותם לפעמים.
אבל מעבר לזה, רב הסתום על הנגלה.
מדוע התיאור של "גושים של חימר" ולא סתם "חימר"?
מה משמעות העמידה "בצד" והיכן עמדה המשוררת קודם?
מה פירוש הפראזה "לנשום... ממני"?
וכמובן המשפט האחרון מפיל אותך לקרשים כשאתה מבין שלא הבנת כלום.