[ליצירה]
בס"ד
דרך מעניינת להסביר את ההתייונות, אבל נראה לי שזה קצר מדי ולא מספיק מפורט. לא נראה לי שמספיק משפט אחד כדי לתאר איך הוא עובר מסתם אחד שלא מתחבר לתפילין לכזה שמוכן לצרף את זאוס וחבורתו, וכבר משתחווה לפסל. חסר התיאור של כל התהליך הזה (שאמור לקחת שנים).
מלבד זה לא נראה לי אמין שבגלל שהוא לא חושב שהדרך הנכונה הכיס שלו הוא יצרף מנהגים זרים. מי שמרגיש שהדרך הנכונה לא בכיס שלו הוא אדם שאכפת לו מה היא הדרך הנכונה וערבוב הוא הוודאי לא נכון כך שזה משהו שהוא לא יגיע אליו - הו יהדות או אלילים בשבילו (כך נראה לי).
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון ואת סגנון הכתיבה. אפשר לכתוב את אותה יצירה בצורה יותר מפורטת, אבל נראה לי שזה הרעיון - שאותו בן אדם באמת הגיע כל כך מהר להשתחוות לפסל, ממש באותה מחשבה על ההתנגדות שלו לטקסים. הפתיחות הזאת שאנשים נוטים להיסחף אליה מוציאה אותם יותר סגורים, מה שמסביר גם את זה שאנשים היום לא מוכנים לשמוע על תורה.
לדעתי היופי של היצירה הזאת הוא דווקא במעבר החד הזה מיהדות להתיוונות.
[ליצירה]
שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח.
אוי, סליחה על האורך.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
הבעיה היתה כאן
הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם (מתוך הקטע)
התפישה של אלוהים צריכה להיות מוחדרת עד לרמות הפרטים אחרת באמת אין הבדל בין טקס למשנהו.
[ליצירה]
אבל הדס, אם הוא בן 24 אז הוא נכנס לשנתו ה25, שהיא חצי יובל..
קודם כל מזל טוב. שנית- אהבתי את השיר.
וריבונו של עולם! באמת ספרת את ימי חייך?
ימי חייך הימים
כל ימי חייך הלילות
אין קשר. סתם נזכרתי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
וואלק אתה...
ויש לי גם הצעה לסוף:
ג. אמרה הריבה: "יפה אתה וחתיך, ובוודאי שגורים על לשונך כל מימרות חז"ל מימי אביי ועד הרב עובדיה, הליכותיך נעימים ולשונך צחה. ואולם מתלבטת אנוכי, שאילו ביקשת ידי בשבוע שעבר הייתי נענית בנפש חפצה ובאהבה גלויה; אך פניתי ב"דוסידייט" ליעקב מגבעתיים שפרופילו כצפיחית בדבש, ומראהו כישי לפידות בכובע מצחיה, והעלם טרם ענה, ותוהה אנוכי אם מקובל שאחסה בצילך ואפטרנו ב'סוֹרי, יוּ וור לֵייט'?"
טרם כילתה הריבה את דבריה, נזכר שרוליק כי אף הוא השאיר אצל אחת הנערות הודעה ב"דוסידייט" לפני כמחצית השנה, ולא עלה בידו לזכור מה היה לה. נמנו וגמרו, שילכו איש לביתו ואשה לספרייתה, ולא יזוזו ממחשביהם עד שיבוא אליהו.
[ליצירה]
לא מסכים עם ערוגה.
בכל האחוזים שיש.
הסיפור עם המג"ד תורם להבנת קונפליקט...
[בשלב זה עצרתי כדי לא לפרשן יותר מדי. תקראו לבד. זה נראה לי שקוף]
הציקה לי היומרה המתבטאת במלים "מבחינה מקצועית"... יש בעברית מלות סיוג אחרות: 'לדעתי', 'להרגשתי' וכו'.
בשמחות.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
איתך, אדם.
ולילד:
הדמוניזציה פה באמת לא משרתת אף מטרה. בכלל אין עניינה כאן "שירות מטרות". יש כאן הכרה די מעצבנת ברֶשַע שמסתובב כאן, עוטה מדים בגאון.
צריך להסתכל למציאות בעיניים. אם אתה טוען שפגשת אותם ואתה חושב אחרת זה עניין אחר (ואני חולק עליך מכל וכל --- בנאדם שמרביץ לשמה - 'חרא עליהם שיישרפו' וכאלה [תנ"צ שחם] - הוא בנאדם??). אבל כיוון שככה אדם חווה את העסק -- אז מה אתה רוצה ממנו? שיתאר את היס"מניקים באופן אוהד יותר, בניגוד למה שהוא חושב באמת, רק בשביל לקדם איזושהי מטרה?? אתה פעם כתבת סוג כזה של טקסט "כדי לקדם מטרה"??
ממש טענה שלא ממין העניין.
[ליצירה]
לאקומה נא!
אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש
משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות.
אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה".
האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים.
אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח!
[ליצירה]
שיר יפה, ידידי.
ולהלן השאלות:
(1) כלפי מי הדברים אמורים? האם אתה מכיר משוררים שכל שירתם דאווין, והם בעצם חלאות? או סתם יצורים עבשים ללא כל לחלוחית?
(2) בטח שמשה רבנו כתב שירים ("אז ישיר" ועוד, וכל התורה היא שירה אחת גדולה) אבל זה אשכרה לא משנה. המשפט "שנינו יודעים מי הגדול מבין שניהם" למה הוא טוב? כלום אפשר לה לאומתנו בלא אחד מהם?!