למען האמת, בשעה זו המוח שלו היה ריק לחלוטין. למרבה הפלא, זה לא הפריע לו. היה משהו מאוד מרגיע בכלום הזה. קפה הגיח מולו, הוא מלמל תודה והמשיך לבהות בקצף הלבן. על המדרכה ממול ישב איש אחר, לבוש שכבות על גבי שכבות של בגדים מטולאים ובלויים. האחר הביט בדמות הרכונה מעט בחלון בית הקפה המואר, ומוחו החל רוקם סיפור על איש שאיבד את הונו, ביתו, כל עולמו, או משהו טרגי דומה. האחר אהב להסתכל על אנשים ברחוב ולהמציא עליהם סיפורים, בעיקר כשאותם אנשים לא יודעים שמישהו צופה בהם ואז אפשר לראות הבעות פנים, תנועות ידיים, דיבור עצמי ועוד כל מיני דברים שאנשים לא היו מעיזים לעשות, אם היו יודעים שצופים בהם. אבל האיש בחלון בית הקפה נראה קפוא על מקומו ולא הסיר מבטו מספל הקפה זמן ארוך. האחר השתעמם ופנה לעבר פחית עקומה שבידו. "יום חלש"- נאנח לעצמו. חתול קטן תלה בו עיניים ירוקות וילל ארוכות. "מצטער חמוד"- פנה האחר לעברו, טופח קלות על ראשו- "אולי מחר…" על אף שהטפיחה נעמה לו, לא יכול היה להימנע מהאכזבה. אוכל לא יצא מזה. הוא פנה לאחוריו ושב אל מכולת האשפה הירוקה. בקפיצה קלה עמד על גג המכולה, קפיצה שניה והוא צלל פנימה. עיניו התרגלו במהירות לחושך, הוא לא היה לבד. היו שם עוד שלושה חתולים- שניים לעסו עוגת ספוג ישנה ואחד ליקק קופסת אשל. הם היו גדולים. הוא היה קטן. הוא פנה לחטט בשקיות האשפה. החתול לא שכח איך רק לפני כמה ימים, כשרצה אוכל, כל שהיה עליו לעשות זה לגשת אל קערת האוכל שלו, שהאישה הקטנה מילאה בנאמנות. חתלתול צהוב היה כל עולמה של האישה הקטנה. יום אחד יצאו לטיול בפארק ומאז נעלמו עקבותיו. האישה הקטנה מוכנה להישבע שהיא השגיחה עליו כל הזמן… חוץ מ-אולי כמה דקות כשדברה עם מטופל לשעבר… בכל אופן, מאז המחשבות המדאיגות לא מפסיקות לחלוף במוחה: אולי נדרס? נחטף? הורעל? אולי גם הוא עזב? האישה הקטנה ישבה בביתה והסתכלה אל תוך הלילה אולי תראה כתם צהוב זעיר משוטט חסר אונים, זקוק לה. היא התאמצה למקד מבטה בחושך מולה. שום דבר. 'רגע, מה זה הקול הזה? יללה? אולי..?' לא. זו הנדנדה שחורקת במגרש המשחקים למטה. 'ילד מתנדנד? בשעה כזו?' היא הביטה בשעון שעל פרק ידה, התלבטה דקה או שתיים, לבסוף קמה ממקומה וסגרה את התריס. חבטת התריס נשמעה היטב במגרש המשחקים, מושכת באחת ילד מתנדנד מהרהוריו. 'למעלה!' 'גבוה!' 'יותר גבוה!' 'הכי גבוה!' הוא עדיין היה מסוגל לשמוע אותה: "אתה בדיוק כמו אבא שלך! לא מסוגל להישאר דקה אחת בבית!" הילד נזכר איך תמיד כשהם רבו, הוא היה עוזב את הבית והולך לבית הקפה כשהיא מצווחת אחריו: " תברח! תברח! בזה אתה הכי טוב!" עכשיו הוא לא בבית יותר, אבל הם עדיין שלושה. אימא, ילד ואיזה קבצן זקן שאימא השכירה לו את המחסן בחצר, שבועות ספורים אחרי שאבא עזב. זה היה סידור נוח. הוא דאג לנקות, לסדר ולטפל בגינה, בתמורה שילם שכר חדר זעום ביותר וקיבל ארוחת ערב וכוס קפה בבוקר חינם. הילד היה מתגנב מדי פעם לחצר להיות עם הקבצן הזקן שהיה מספר לו סיפורים על אנשים שפגש ומראות שראה בנדודיו ברחובות העיר.הילד החליט שהוא רוצה להיות קבצן כשיהיה גדול. -"היי, ילד, אתה חירש או מה?" מבוהל מהקול שנשמע פתאום לידו הביט הילד באישה קשישה נמוכת קומה שבכלל לא חש בקיומה. -"אתה לא חושב שזה קצת מאוחר לשחק בנדנדות?- המשיכה- "היכן אמך?" -"בבית"-השיב בשלווה. -" והיא לא דואגת לך?" -"לא". האישה הקטנה מלמלה משהו על האימהות של ימינו ופנתה לדרכה. לאחר מספר צעדים, עצרה, הסתובבה בחזרה אל הילד ושאלה: "תגיד, ראית במקרה חתול קטן צהוב מסתובב פה?" הילד הניד ראשו לשלילה. "חשבתי שלא"- פלטה לעברו והלכה. 'חתול צהוב, זה מה שנשאר לי וגם זה הלך'- מחשבה עגומה זו התנגנה במוחה שוב ושוב, כמו תקליט שבור. מבלי שתרצה באה ועלתה דמותו של אחיה. שפתיה התהדקו לקו דק. הם היו משפחה. היא חשבה שטוב לו, אבל פתק מקופל בקפידה על השידה בחדרה הבהיר לה שלא כך פני הדברים. 'אני צריך את המרחב שלי'-כתב, כאילו הייתה זו שורה מסרט הוליוודי דל תקציב. בית של ארבעה וחצי חדרים לא מספיק מרחב בשבילו. כנראה שגם לא לחתול, ואפילו לא לחתלתול. אנשים אמרו לה שחתול זו חיה שנאמנה לבית יותר מאשר לאדם. היא בחרה בחתלתול צהוב שיתאים לצבע של הכריות והמפה על השולחן בסלון. כל ההשקעה, הטיפוח, הדאגה ובשביל מה? מתנשמת בכבדות היא נכנסה לבית, פנתה אל התריס ופתחה אותו בקול חריקה. היא שלחה מבטה מטה אל הילד. עדיין מתנדנד. שוב התריס. הוא הציץ מעבר לכתפו והרגיש את מבטה של האישה עליו. היה משהו מאוד לא נוח בתחושה הזו. הוא ירד מהנדנדה וצעד לכיוון ביתו, משתדל מאוד שלא לדרוך על קווי המתאר של מרצפות האבן. כמעט שהצליח אלמלא נדחף הצידה ע"י דמות ששעטה קדימה. "סליחה" – זרקה לאחור והמשיכה בדהרתה. ברגע האחרון, הספיקה לעלות לאוטובוס. היא קרסה על הספסל הקדמי, מתנשפת. 'הוא יהרוג אותי'- חשבה- 'זו הפעם השלישית השבוע שאני מאחרת'. למזלה הטוב, הלקוחות אהבו אותה. הייתה לה דרך לגרום לך להרגיש שאתה היחיד בעולם. אפילו שהיו עוד עשרה לקוחות מסביב, כשהיא הגישה לך קפה- היית רק אתה. ערבי ראשון ושלישי היו חלשים מאוד, הבוס שלה ידע שזה בגלל שהיא לא נמצאת, הוא לא יכול להרשות לעצמו לפטר אותה, לכן האיחורים שלה זכו לאיומים צווחניים בלבד. היא נכנסה לבית הקפה. תלתה את התיק . לקחה סינר. נכנסה למטבח. חטפה צעקות ויצאה עם מגש ופנקס. העיניים שלה שוטטו על פני החדר, עד שנתקלו בו. 'מוזר'-חשבה. היא לקחה נשימה עמוקה וצעדה לעברו. -"שלום לך". האיש נשא מבטו אל זוג עיניים מחייכות ואף מנומש. הוא חייך חזרה בעייפות- "שלום"- השיב. -"הרבה זמן לא ראינו אותך פה. מה קרה? שוב רבתם?" -"לא. אני כבר חמישה חודשים לא בבית" -"אז עם מי רבת הפעם?" -"עם עצמי" היא צחקה- "אז עצמך יושב בבית ומקלל אותך על זה שאתה בורח לו כל הזמן?" הוא חייך- "משהו כזה"- ואחר כך הרצין. היא נאנחה וישבה באחת מולו-" אז מה אתה אומר? לא הגיע הזמן להפסיק להתעקש?" הוא לא ענה. היא שלפה מפית נייר ורשמה עליה מספר. "קח"- דחפה את הנייר לעברו- "אומרים שהיא הכי טובה, אתה לא תצטער" "אבל אני לא…"- פתח. "אתה כן"- קטעה אותו- "מה שלא יהיה, תמיד תוכל להפסיק". "נכון, אבל"- ניסה שוב. "בלי אבל!"- פסקה. עיניו נתקלו בעיניה שנתקשחו והוא קיפל את הנייר אל כיס חולצתו. היא חייכה בסיפוק. כחכוח גרון מכיוון הדלפק הקפיץ אותה על רגליה. היא קרצה אליו, "מוכרחה לזוז"- התנצלה- "שיהיה בהצלחה". הוא הביט בשעון, נאנח, הוציא שטר מכיס מכנסיו, תחב אותו מתחת לספל הקפה, אסף מעילו וקם. הרוח הכתה על פניו בקור, הוא התכווץ בתוך המעיל, מכניס את ראשו פנימה- במבט אחרון שהגניב אל תוך בית הקפה, היא כבר פטפטה עם זוג קשישים, שולחת אליהם חיוכים ועיניים צוחקות. הוא נזכר איך פעם לא האמין במלאכים. יללה נשמעה מתחת למכולת אשפה סמוכה. האיש חשב להתעלם ולהמשיך לחצוב דרכו ברוח הקפואה. החתלתול התעלם מההתעלמות והמשיך ביללתו. מובס, התכופף האיש אל מתחת למכולה וקרא : "פססט- פססט- פססט". החתול הקטן חכך בדעתו אם לצאת או לא. מנסה לנצל את הפוגת ההתלבטות, התכונן האיש לנוס לדרכו, אך החתלתול יצא אחריו מילל צהובות. נאנח, רכן לעברו ואסף אותו אל מתחת כנף מעילו. החתול הקטן השמיע קולות גרגור. "לבד בעולם, מה"? פנה לחתלתול. חתלתול צהוב הסתכל על האיש וילל יללה ארוכה. לאיש היה נדמה שהמבט שנשלח אליו מהעיניים הירוקות החתוליות, היה מלא תוכחה. "מחר חתולי"- הבטיח האיש וטפח בקלילות על ראשו- "מחר". חתול קטן וצהוב התכרבל לכדור פרווה רעב עמוק בתוך המעיל. תריס נחבט ברוח, פחית שקשקה פרוטה או שנים, ילד דילג על מדרכה סדוקה...