עדיין לא רואים ממש בטן, אבל ידעתי שלא רחוק היום... כולם סביבי דאגו להעביר אלי אינפורמציה חיונית שקשורה להורמונים. הרעיון בבסיסו הוא: כל התנהגות חריגה באשר היא מקבלת אוטומאטית תירוץ של הורמונים... (הורמונים- יחידת חייזרים סודית שמשתלטת על גוף האישה, מוחה ולבה בתקופת ההיריון). יש מי שמתחילה לאהוב מלפפונים חמוצים עם גלידה, יש מי שמתחילה לסלוד משוקולד, יש מי שנאטמת לעולם, יש מי שמראה של בלטה מעלה בה דמעות, והכי נחמדת היא זאת שמגלה פתאום את בעלה המקסים, מתוק ומתחשב במיוחד. ואני? כלום. אף פעם לא התייחסתי לשטויות האלה. אנשים מחפשים תירוץ לטירוף שלהם. לפני שבוע, בעלי חזר הביתה מנסיעת עסקים, מזמזם שיר עליז- הוא בכלל עליז למדי מאז שנודע לו שאנחנו בהריון. לא מפסיק לזמזם מנגינות. בהתחלה זה היה נחמד. בבית, אבירי היקר לא נותן לי לעשות כלום. כאילו אני איזה נכה או משהו. "שבי, מה את מתאמצת כ"כ?"- (חיוך וזמזום של משהו מהגבעטרון...) למען האמת, הוא בכלל לא רצה שאני אחזור לעבודה. אמרתי לו שאם חשוב לו שאם ילדיו תהיה בריאה בנפשה שייתן לי לעבוד בשקט ושלא יסתובב סביבי במעגלים. הוא נפגע. (לפחות הזמזום נפסק). חיבקתי, נישקתי, ביקשתי סליחה, השתמשתי בתירוץ החבוט של ההורמונים. הוא חייך. (הזמזום חזר). אני אוהבת את העבודה שלי. לבד, בשקט, עם עצמי והמחשב. מקלידה נתונים, מדפיסה, מתייקת. עבודה אוטומאטית כזו- משאירה הרבה מקום למחשבות לצמוח. משהו כמו שטיפת כלים, גיהוץ בגדים וחיתוך סלט- רק שבבית זה קצת קשה כשמתרוצצים סביבך כל הזמן. המזגן פועל ללא הפסקה. יולי- אוגוסט, חם ולח על פי מדד אנושי רגיל. יולי-אוגוסט, 'מה זה הגיהינום הזה?' על פי מדד אנושי בהריון. חזרתי הביתה. חולצת הטריקו הייתה צמודה אלי מתמיד, קצוות שיער רטובות מזיעה, לחיים סמוקות, עיניים מבריקות מחום, אגלי זיעה הופיעו מעל השפה העליונה וקצת על הגבות. כל מה שחשבתי עליו זה: 'מקלחת. מים קרים. להוריד מעלי את כל מה שנדבק ...' "היי ממי!"- מיכאל בא לקראתי, ידיו פשוטות לחיבוק וחיוך שכולו אומר נשיקה- "הכנתי אוכל". חום התבשילים, הלחות והזיעה...הפכנו להיות עיסה דביקה , והפרצוף שלו שהיה קרוב כ"כ נדמה שצימח שעור יתר באזור העיניים. העיניים. מה זה העיניים הגדולות והעגולות האלה? הפה והאף כאלה קטנים לעומת זאת...איך אף פעם לא שמתי לב לזה? הדפתי אותו מעלי. "חם לי - אני מתה להתקלח..." הוא נפגע. בכלל, הפך להיות מאוד פגיע ורגיש בזמן האחרון. אולי כדאי שיבדוק את ההורמונים שלו. כשיצאתי מהמקלחת, הוא כבר לא היה בבית. כרגיל, כשהוא נפגע הוא הולך לשאול. ידיד לעת צרה. נכנסתי למטבח. הוא הכין עוף בדבש. המתכון האהוב עלי. ישבתי במטבח ובכיתי כמו איזה מטומטמת שעה וחצי. מיכאל חזר. רצתי אליו. חיבקתי, נישקתי, ביקשתי סליחה, השתמשתי בתירוץ החבוט של ההורמונים. הוא לא חייך. הוא אמר משהו על זה שהוא חושב שהוא דוחה אותי. שאני מסתכלת עליו כמו על איזה חרק... הרגעתי אותו. אמרתי לו שהוא רק הוזה וניסיתי להסביר לו שיש נשים שצריכות קצת מרחק בתקופת ההיריון. -"משבוע הבא יהיה לך חודש מרחק ממני..."- הוא אמר. לא לגמרי משוכנע שהוא צריך להפסיק להיות פגוע. -"מה?"-שאלתי מבולבלת. -"אני נוסע למילואים". כבר באותו ערב שחררתי אותו מפוזת הפגוע. הוא שטף כלים ("לא. את צריכה לנוח...") כשהוא מזמזם ספק לעצמו ספק לי. חייכתי. הוא שפשף את הכלים במרץ (או שאולי הוא שפשף ידיים במרץ, קשה לראות מרחוק) העביר את ידיו על ראשו השעיר למדי, ותוך כדי זמזום עליז הסתובב סביבי וישב לידי. קרוב. זה כבר שלושה שבועות שהוא במילואים. זבוב ריחף לו במעגלים ונחת על מסך המחשב, קרוב כל כך שיכולתי לראות את תווי פניו... טלפון צלצל. מיכאל. "היי מיכאלי"- קראתי מתגעגעת- "בדיוק חשבתי עליך..."