אני צפור מתה,
ציפור אחת שמתה.
צפור עוטה מעיל אפור.
בלכתי, לץ מפטיר לעומתי.
פתע אפפתני שתיקתך-
חי עולמים.
בשוק שוקק עוף מת ישיר-
רק אתה קיים.
בשוק שוקק מדדה ציפור עם שיר
נסתר.
(זלדה)
[ליצירה]
אהבתי.
[הדגש על "אדם" בסוף, מסיט את המרכז מהאישי אל ה"כללי", ולדעתי זה מקלקל קצת. "עולם" בסוף, באופן בלתי מודגש, היה מתקן זאת בעיני (אולי זה פרדוכס, אז מה?)]
[ליצירה]
זה שיר נעים שאומר ברוגע מילים שהן צעקות ממש.
נדמה לי ש"ויושביו", בסוף, יכול להאמר גם מבלי שייכתב. אני לא בטוחה שהוא חייב להיות שם. אבל רק נדמה.
[ליצירה]
לא יכולתי לעמוד בפני הצער העצום. תיאור המקרה מאוד מרגש ועצוב.
אינימכיר אותו אישית, אך עם זאת הוא אחי, חלק מעמי, בשר מבשרי.
"איך נפלו גיבורים..."
[ליצירה]
דיון מרתק, אני קראתי בשיר הזה הרבה כאב, הפיכת האישה לחפץ- לא לבית.
מעלה הרבה נקודות למחשבה לאיך אנו צריכות להתיחס לעצמנו ומה ההבדל בין אשה של בית לאשה של אגרטל.
[ליצירה]
לכל המגיבים תודה רבה!
ההערות שלכן העלו בי התלבטות, מהצד האמנותי- יכול להיות שיש מקום להוריד באמת את הערות הסוגריים כי הן באמת מחלישות את האמירה.
אבל הן נכתבו כדי להחליש אותה- זו אמירה חזקה וחריפה והיא נכתבה למישהו מסוים ונשלחה אליו- רציתי לרכך אותה בשבילו, שיהיה לו יותר קל לקרוא, שפחות אכאיב לו.
לכן נשאלת השאלה (ואשמח מאוד לקבל את תגובותיכם)
האם יש להתיחס לשיר כאמנות נטו או גם כסיפור או כפנייה למישהו?
ועוד פעם תודה רבה על התגובות!