[ליצירה]
זהו? מסיימים בית ספר?
:)
אני לא יודעת איפה למדת, ומה וכו', אבל מן הידוע הוא שהרבה יוצאים עם תחושה מרה בפה מהחינוך שהרביצו בהם. ויש גם סימנים כחולים לפעמים.
אני חושבת שהיופי בלצאת מהמסגרת, הוא לגלות סופסוף מה *אתה* שווה, ולחשוב פתאום מחשבות עצמאיות משלך, ולגלות דרכים שאולי נחסמו בפניך, כי הם לא התאימו ל"דרך" של המחנכים.
וזה שיעור גדול מאוד. לראשונה אנשים מקיימים ללא צביעות, בלי מי שיכריח אותם. וזה היתרון.
(אני מקווה, אגב, שכתבת על זה, אחרת כל התאוריה שלי יכולה ללכת לחפש ת'צמה במקום אחר..)
בכולופן, זה כתוב טוב מאוד. אהבתי.
ותצליח.
[ליצירה]
צחי יחמוד!
אל תתיחס לאוריאל הפלצן, הוא כנראה מקנא בך שאתה כזה כישרוני....
בסניף אתה הכי גבר ומרים דברים ומשמח את כולם!
היצירה הזאת היא הכי טובה שקראתי בצורה! (אפילו שזה היה גם בעלון...)
קיצור- תמשיך לכתוב לצורה כמו אח שלך... זה אדיר!
[ליצירה]
ספיחס?
כבר?
-----
אדם בא לעולם ושתי ידיו קפוצות כאוצֵר מטמון, ועוזב את העולם כשידיו פרושות כאומר: "לא נחלתי כלום מן העולם הזה".
משו כזה.
ויותר אין לי מה להגיד.
נו, אתה רגיל להשתתקויות שלי.
[ליצירה]
מ-ז-ל טוב!!!
סימן טוב ומזל טוב, סימן טוב ומזל טוב!
עוד ישמע בהרי ייוווודה ווובחוצוות ירושליייים!!!!
(רגע, זה לא ממש קשור, הא?)
לקח זמן לקלוט ש: טו"ב זה 17.
[ליצירה]
ועוד משו
אחרי שהבנתי את הקטע של הסיפור, הגעתי ל "החתול לקח את המלצר לביתו, ושם אותו בתוך כלוב." ואז אמרתי לעצמי, שעכשיו בטח תהפוך את ביתו ל-בת שלו.
מתברר ש70 פנים לחולניות.
[ליצירה]
הממ...
מאז היותי ילד עוררה בי המתמטיקה סלידה אינסנקטיבית. מטבע הדברים הסיפור גרם לפעולתם של נוגדנים מסויימים, בקטעים מסויימים ולפעמים אפילו לתחושה של סלידה ממש.
בסוף הם התמוססו כלא היו, הנוגדנים.
סיפור שגרם לי להרגיש שמחה עצובה כזו.
---
יש לי מחר מבחן במתמטיקה. הצילו.
[ליצירה]
אז קודם כל, תודה לכל המגיבים.
אודיה: כן, זה היה בכוונה.
למה: אין פה האשמה גורפת. אני לא מכיר את כולם, וגם לא את רובם. השיר הוא תוצאה של הרגשה רבת שנים שהתפרצה בעקבות מאורע ששבר את גב הגמל.
חיים מאושרים!