[ליצירה]
שווה ביותר!!!!
ב"ה
טוב שאמרת לי שכתבת יצירה חדשה. (הי, אם את מדווחת לי במסנג'ר על יצירה חדשה ומחכה שאני אקרא אותה, ואם תרחיש דומה קרה לפני ימים אחדים, את בטח "המכורה"!)
האמיני לי נעל, אתה נראית לי מסוג "המכורה". לא יכולה בלי יצירה שבועית. ואם אין זמן בהרצוג אז צריך להציק למישי. וגם להתקשר כל שניה לשאול אם כבר הגיבו, היות ואין לך אפשרות להשאיר בעצמך את העכבר על הריפרש.
[ליצירה]
המשך:
המקטלגת- היא קוראת ורואה את היצירות, אבל מה שבאמת מעניין אותה זה לא התוכן. השאלה האמיתית היא אחת: לאיזו קטגוריה היוצר משתייך? הגרוע ביותר מבחינתה הוא מישהו שכבר קוטלג ופתאום הוא מעז לקלקל את כל התיאוריה לגביו. חוצפה.
[ליצירה]
לחוד וביחד
אני מופתעת לגלות שאני הראשונה להגיב על ציטוט כל כך אמיתי ונכון.
אנשים נוטים לבקר אותנו בהתנהגויותנו השונות אבל, שוכחים להעניק לנו את התמיכה לה אנו באמת זקוקים.
אפי.
[ליצירה]
יפייפה.
קסום.
נוגע ללב.
עשה לי עצוב בפנים לכמה רגעים...
גם הסיפור (יש לי שורשים מושבניקים עמוקים...), וגם הסגנון, שיש בו מן הנוסטלגיה.
אהבתי מאד מאד.
[ליצירה]
אני גם.
אין מי שיכול להיות במצב כזה ולהישאר אדיש. אין.
או שאולי... מרב שהכאב גדול, הוא משאיר אותנו המומים, בוהים באוויר, לא קולטים.
מפנה אותך לקרוא את "גדם" של יין בגתו.
[ליצירה]
שקופית, הגדרת מעולה.
יאיר, אין לי הרבה מה להוסיף. עצוב שזה כך, ומאידך- אולי זה טבעי ונורמלי שהעצב חולף עם הזמן.
ייתכן וצריך להחיות איתו- אבל ביחד איתו צריך להחיות את כל ההסטוריה היהודית שרצופה בדם, את כל הפרעות, ההרג והמוות.
זה לא שלא שמנסים- מנסים. קובעים ימים, כותבים ספרים... אבל המרחק עושה את שלו, ודי קשה לצד האגואיסטי שלנו לחוות כאב שלא ממש קשור אליו.
את "חורבן" שלי זוכר?...