שוקי המוכר בבית המרקחת היה די נחמד. הוא לקח אותי בשקט בשקט הצידה, הוריד מן המדף חפיסת גלולות והגיש לי. "תהיי רגועה", לחש לי, בקול אבהי חומל. הוא כנראה שם לב לרעד שאחז בכל גופי, ולצבע פניי שדהה. "אם לוקחים את הכדורים תוך ארבעים ושמונה שעות, אין שום סכנה", אמר. ואני חשבתי שתוך עשרים וארבע. נרגעתי קצת. אפילו נתתי לצחקוקון קטן, ממש בן שבריר שנייה, להימלט מגרוני. הודיתי למוכר בשפה רפה, שילמתי לו והשלכתי את הקבלה קרעים קרעים אל פח האשפה מול מבטו העגמומי. לפני שהלכתי, הוא הניח את ידו על כתפי ולחש לי: "רק אל תעשי את זה שוב, בסדר?" עוד באותו יום חזרתי לאיציק. איציק הוא בחור גבוה, חזק, שרירי, שתלטן, אבל אני אוהבת אותו. אהבתי אותו, אני מייד מתקנת. היום אני שונאת אותו, איך יכולתי לכתוב שאני אוהבת אותו?? אני שונאת את עצמי כשאני כותבת שאני אוהבת אותו. גם כשאני כותבת שאהבתי אותו אני מתחלחלת מעצמי, אבל מה לעשות, עם העבר שלי אני צריכה להתמודד. הנה אני עושה את זה. בכתיבה. הגעתי אל איציק, אל הדירה שלו, אחרי שכבר בלעתי את הגלולות. הוא לא צריך לראות אותי עושה את זה. כשהגעתי, הוא בדיוק צפה באיזו תוכנית ספורט בטלוויזיה. הוא כיבה אותה, ניגש אליי ונישק אותי בלחי. ואז באוזן. ואז די. כי בדיוק אורן החבר שלו נכנס, והוא שחרר את אחיזתו בי. ('שחרר' אני כותבת. כאילו שהוא אחז אותי בכוח. הוא דווקא נגע בי בחום, באהבה. זה קטע ממש לא טוב ולא בריא שאחרי שסיימתי, ברוך ה', את הסיפור אתו אני צובעת את כל האפיזודות האלה אתו בצבעים שחורים וקודרים ואלימים, כאילו שהם היו לגמרי כאלה. זהו שלא. אני הייתי שם, ואהבתי אותו. הוא לא הכריח אותי לכלום, ואני יודעת את זה.) אמרתי להם שאני עייפה והלכתי לנוח. אחרי דקה שמעתי את איציק מספר לאורן כמה שהיא (זאת אומרת אני) הייתה קשה, וכמה זמן הוא היה צריך לחכות לה בסבלנות עד שהיא תעשה את מה ש-, לעזאזל, כל חבר וחברה שגרים ביחד עושים. "אבל מה, אורן, אתמול הייתה לי הרגשה כזאת, שהנה זו ההזדמנות שלי, לקבל את מה שמגיע לי... 'תה יודע מה, מה שמגיע ל נ ו, מיה לא עשתה את זה קודם... רואים שהיא לא עשתה את זה קודם (כאן הוא צחק)..." יום אחד אנחנו יושבים בסלון, ואיציק מספר לאורן ולדנה ולחגי ולנועם ואני לא זוכרת מי עוד היה שם, על תיירת אחת נאדיה שהוא פגש באיטליה, ואיזה חתיכה היא הייתה שלא היה אפשר להוריד ממנה את העיניים ו– די! די! אני לא יכולה יותר לתאר את התיאור הזה! אני יושבת לידו ככה קרוב, ממש צמוד, והוא מספר לי ולכל האחרים על הנאדיה הזאת כאילו הוא משתמש בכל הקהל הזה שלו כדי להוציא אותי מהכבדות שלי, שאני אכנע לו כמו כל אחת שהוא רצה (מה אני כותבת 'אכנע', הייתי צריכה לנסח 'אתמסר'; לפעמים אני שוכחת שאהבתי אותו). אז זהו אתה מבין אותי, הוא היה חתיכת חלאה (למרות שאני יכולה להבין אותו עם העבר הקשה שלו, שאני ממש לא מקנאת בו, אתה לא יודע איזו מערכת יחסים קשה הייתה לו עם ההורים שלו שזרקו אותו מהבית, ואת הדימוי העצמי שלו הוא היה צריך לבנות מההתחלה בצורה הכי זולה ועלובה שיש – לא שאני מצדיקה אותו) ואני הייתי כל כך פראיירית, כל כך שפחה נרצעת שלו. תקלוט – פעם אחת הוא בא אליי ואומר לי "מיה, עלה לי רעיון בראש, אולי נצרף את רונה החברה שלי לשעבר, ונהיה שלישייה, מה את אומרת?" ואני, שתבין לאיזו תהום הידרדרתי, אמרתי לו: "זה יפה איציק שאתה חושב איך לגוון את היחסים שלנו". שלא תבין אותי לא נכון – כמובן שסירבתי להצעה המופרעת שלו. גם לי יש גבולות (לפעמים). עד שפתאום נפל לי האסימון וקלטתי שאין בינינו כלום. רק ניצול וניצול וזהו. תפסתי את זה, שאם אני עוזבת אותו, הוא פשוט חוזר לרונה הישנה והמוכרת או למישהי מזדמנת אחרת ומתחיל איתה איזו הרפתקה אגוצנטרית חדשה. הוא לא יבכה, הוא לא יתאמץ להחזיר אותי אליו. אז לקחתי את כל הציוד שלי ויצאתי מהדירה שלו, כמעט בפעם האחרונה. השארתי לו הודעה, ובה כתבתי ש"חוץ מסקס לא היה בינינו כלום", שעליה הוא השיב ש"היה גם היה", ואחרי סדרה של כמה וכמה הודעות טקסט הקשר נותק. ואני יודעת שאני אצטרך לדבר אתו מתישהו כי הוא חייב לי הרבה כסף, אבל אני אניח לזה כרגע. ועכשיו אני אתך, ואתה כל כך שונה ממנו (כן, זה לזכותך, מה – לא ברור?), ומאוד הייתי רוצה שהקשר הזה יחזיק מעמד הרבה, אבל אני רוצה, בבקשה ממך, לדעת שמה שלא יהיה – מה שלא יהיה – שלא נתנתק לחלוטין, שנדבר מדי פעם, בסדר? כן, אני מסכימה שזה מוזר לדבר ככה כבר בפגישה ראשונה. בכל זאת.