בלילה ההוא, כאשר ישבתי לבדי במכוניתי במקום שלא נמצא במפה, מצפה לגרר, שלוותי הבלתי-צפויה הפתיעה אותי. ברור היה לי שברוריה כבר לא מחכה לי. בוודאי עזבה בפנים חתומות את בית הקפה, שילמה על תה הלימון והוסיפה תשר למלצר. אפשר כבר למחוק את ברוריה מן הרשימה ולהמשיך הלאה. כמה שזה כואב, אני אומר לעצמי, אבל לא מרגיש כאב. טויוטה לבנה חולפת על פניי, מוסיקת טראנס בוקעת מתוכה. המכונית נעלמת בעיקול והמוסיקה דועכת. אני מוציא פנס מכיסי, וקורא ספר של ג'ון גרישם. אני נהנה מהספר, אבל לא ממש יודע מה כתוב שם. הגרר צריך היה להגיע לפני חצי שעה, אבל לא ממש אכפת לי. אני צובט את עצמי כדי לראות אם לא איבדתי יכולת חישה. הבדיקה עברה בהצלחה. המכונית די מבולגנת והחלטתי לעשות בה סדר בינתיים, עד שיגיע הגרר. לאחר שסידרתי כמה חפצים במושב לידי לערמה מסודרת נחשפה לי סכין קטנה וחדה. שפשפתי אותה בבגדיי והיא הבהיקה. כשהרגשתי בחיוך הזדוני העולה על פניי מחקתי אותו מיד. הרמתי את הסכין מול עיניי ובחנתי אותה במבט מוקסם. עכשיו הוא הגיע, החנטריש. הוא שאל אם אני זה שהזמין אותו ואם אני מחכה הרבה זמן. עניתי בחיוב לשתי השאלות והראיתי לו את מקור התקלה. הוא אמר שאפשר לתקן את התקלה על המקום בחמש דקות. הוא השלים את התיקון ונסע בלי לקחת תשלום. התנעתי, נסעתי לביתי והלכתי לישון, לא לפני שחפרתי בור עמוק בגינה, קברתי בו את הסכין והבטחתי לעצמי שלעולם, לעולם אני לא חוזר לזה.