נועם שוכב על מיטתה, ראשו על הכרית שלה, רגליו דוחקות בשמיכה המקופלת. זו הפעם הראשונה שהוא בביתה, בחדרה. הוא בוהה בקירות התכלת ואינו מסתכל בפניה. הרגשות העזים שעולים לו בראש מתקשים לעשות את דרכם אל השפתיים. בפעם הקודמת שהוא נתן להם לפרוץ ככה הוא נפל על הראש, הפעם הוא ייזהר; מצד שני, המועקה של המחשבות שיושבות כמו אבן כבדה בחלל שבין הלב לריאות... הוא נדחף למין למלום שכזה "אני מרגיש... שאני מתגלגל... לתוך... התאהבות". הוא הרגיש כמו אחרי חוקן. החזה שלו עלה וירד בכבדות. זהו, אמרתי לה, אמר לעצמו. הוא הביט בה בעיניים מסכנות, שאומרות: אם את מובכת מזה, אם את נלחצת מזה, חרבנתי את הכול. ואז היא פלטה: "אני אוהבת אותך, נועם", והוא חשב שזה בעצם מה שהוא רצה להגיד, רק שהוא פחד נורא, ועכשיו היא אמרה את זה לפניו, ואיזה הקלה זה, ואיזה שוק זה, ומה עושים עכשיו, ואף פעם לא אמרו לו את זה קודם, לא שזה אומר שמחר מתחתנים, ובכל זאת זו אמירה כל כך יקרה ומתוקה, שאומרים רק כשבאמת מתכוונים, ואפילו ה'גמני' המתבקש לא יצא לו מהפה. ואז היא אמרה שאיזה מצחיק זה המצב שלנו הדוסים שאחרי אמירות כאלה שממלאות את האוויר במין חשמל ורדרד ונעים, היא ממשיכה לשבת על הכסא מכורבלת בתוך עצמה והוא ממשיך לשכב על המיטה בוהה בה ובקיר חלופות. הוא סיפר לה כמה היה קשה לו לנפק את המשפט הכל-כך מעובד הזה מפיו, וכמה שזה מקל שהוזם הפחד. האווירה השתחררה קצת, אבל עדיין במונחים של דוסים. בכל רגע נתון יכלו בני משפחה להופיע – מה שמנע איסור ייחוד – והם לא נגעו. לא ממש. בשלב מסוים הוא יצא מההלם-קרב שלו ואמר לה שגם הוא. * הפגישה הראשונה שלהם התקיימה בלחץ. שעת הפתיחה הייתה מוכתבת מראש, ופחות או יותר גם שעת הסיום. בסוף הפגישה, שנמשכה הרבה מעבר למה שחשבו, הגיע נועם מסוחרר לביתו. ברוך ה', הייתה לו רשימה מוכנה מראש של מה לארגן למחר. בכל זאת הוא דחה קצת ארגונים לבוקר. אחרי המקלחת, הוא נשכב מתחת לשמיכה, מכוון את השעון המעורר לשבע ואת הטייס האוטומטי לקריאת שמע על המיטה. שיט, ערבית! קול פנימי חצוף הזכיר לו שכיפה שנמצאת על הראש במשך כל היום מטפטפת חומר דוסיו-אקטיבי לתוך הראש, שפעיל גם כשהיא נשמטת לה לצד הראש כשמתמקמים לשינה. הוא חשב: יאללה כבר, שחרית פעמיים, אני עייף; מצד שני, אין תשלומין למזיד, שביזות שנזכרתי. מצד שלישי, מה הוא צריך ת'תפילה פלקט שלי עכשיו; מצד רביעי, יא צבוע, והבוקר בשחרית ובמנחה לא חשבת רק על הפגישה איתה?? קיצור, הוא התפלל ככה שכוב מתחת לשמיכתו (כן, גם שמונה-עשרה), כשכל משאת נפשו הייתה שהתפילה לא תתבלבל לו וימצא את עצמו באמצע ברכת המזון או אשר יצר או משו כזה. * ולפעמים הוא חושב לעצמו שהוא יודע מצוין לנמק למה לא טוב לגעת לפני החתונה, ולמה עבודת ה' בתפילה צריכה להיות קבועה אפילו במחיר מונוטוניות, אבל בדוגרי של העניין, הנפש עדיין מבקשת את חירותה, ובמלים אחרות: איפה החירות איפה? * ולא לשכוח לספור ספירת העומר.