מפעם לפעם, אני נפגש עם ה'. בפגישות ההן אני מזכיר לו ולי שהוא אלוהיי, ושהוא אחד, ושאני מצווה לאהוב אותו בכל לבבי, ובכל נפשי ובכל מאודי. יש מי שממונו חביב עליו יותר מגופו, ויש מי שגופו חביב עליו יותר מממונו, ולכן הפסוק מזכיר את שניהם, כי אפילו הוא נוטל את נפשי או את ממוני, עליי לעבדו. כך חז"ל. גם אותם אני עובד. אבל זה לא מה שכתוב. כתוב לאהוב בגוף, לאהוב בממון, לא לוותר עליהם. גופי וכספי הם כלי העבודה שלי. ולבי. כל לבבי. יצר הטוב, ויצר הרע. הכול לעבדו. אשנן לבניי, ואדבר בם, בשבתי, בלכתי, בשכבי, בקומי. אקשור לאות על ידיי, בין עיניי, אכתוב על מזוזות ביתי ובשעריי, שכולם יידעו שאני שלך, רק שלך, שאני דתי באמת, לא חפיפניק, דוס, רואים לי את זה בעיניים, במבט השפוף, בעט שבכיס, בדחף לדעת, ללמוד, בשמירת הנגיעה. גאל ישראל ושתיקה. עמידה לפני ריבונו של עולם. אברים אברים אני נופל לפניך, בתוך מניין אנשים מקריבים לפניך מילים. זה מה שאתה רוצה? אתה קדוש, שמך קדוש, אני יודע את זה, אני יכול לצעוק את זה, פעם ניסיתי להלחין את זה, אבל רַבַּאכּ! לְמה זה טוב? אתה מקשיב? ולא משתעמם? כי אם אתה כזה קדוש, נבדל, מופלא, למה בראת אותי בכלל, כזה קטן? אבל עזוב, אני לא חי מקושיות תיאולוגיות. הרי קושיה אקזיסטנציאלית: תסתכל עליי מלמעלה למטה (הרי זו הזווית היחידה שבה אתה מסתכל עליי) ותראה איך יכולת לשפר אותי. עוד עשרה סנטימטר. כמה כאב יכולת לחסוך. אבל גם זה שטויות. נתקדם. הנה הדפיקוּת האמיתית. עוד רגע, ואני תופס אותה בצוואר ומגיש לפניך. למה לעזאזל בראת אותי גם דוס וגם ספקן? למה??? דוס אולי מיוסר מהרהורי עבירה, אבל הוא לפחות יודע להגדיר אותם ככאלה. ספקן אולי לא מצליח למצוא אמת לדבוק בה, אך ממילא הוא סולד מן הקיבעון. דוס אולי משחזר בשבלוניות את צעדיהם של רבותיו, אך זהו מקור גאוותו. ספקן אולי תמיד דרוך כשהוא מקשיב להרצאה, אך ממילא סוג ההרצאות שהוא הולך אליהן אינו דורש האזנה מתמסרת. אבל גם דוס, וגם ספקן?? הרב קוק אומר, שהספקות מזככים את האמונה. הם פורכים את האמונות הקלושות, כדי לאפשר לדקות ולמדויקות יותר להופיע. נשמע משכנע. בעצם, שנייה אחת, הרב קוק. Just a second. איפה הוא, מחנה "הדוסים-הספקנים" שאמור היה לצאת מחלציך הרוחניים? איפה? קל לדבר, לשכנע אינטלקטואלית, אבל – זה לא עובד!! בעצם, למה אני פונה אליך. כבר הרבה זמן שאתה לא עונה. והפנייה השגרתית אל האלוהים? הרי גם הוא לא עונה... גם כן עולם דתי. תראפיה בהפרחת מילים.