ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
.
ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
[ליצירה]
מישי היקרה!
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
[ליצירה]
***
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
אוי, איך לא ראיתי את השיר הזה עד ההמלצה?!
טוב,
אני אובססיבית למצלולים, אז לאור משחקי המילים ושפע המצלול בשיר הזה, הוא בעיני אחד היותר-טובים שלך.
[ליצירה]
פייי, וואי וואי וואי
פשוט - כל שמות התואר הנפלאים והתקניים כבר נכתבו על ידי בהתייחס ליצירותיך.
אז עברתי לאלה שבסלנג.
ולמען הסר ספק, במידה ובכל זאת לא הובנתי:
מ ד ה י ם!
[ליצירה]
לא מסכים עם ערוגה.
בכל האחוזים שיש.
הסיפור עם המג"ד תורם להבנת קונפליקט...
[בשלב זה עצרתי כדי לא לפרשן יותר מדי. תקראו לבד. זה נראה לי שקוף]
הציקה לי היומרה המתבטאת במלים "מבחינה מקצועית"... יש בעברית מלות סיוג אחרות: 'לדעתי', 'להרגשתי' וכו'.
בשמחות.
[ליצירה]
מנטליות של עזרת נשים - איכסה!!!
באמת שיכול להיות אחרת.
ומעשה בבית כנסת מסוים שאני מכיר, שמורי ורבי (מסוים) שימש שם כרב, והתיר (ואף עודד) לנשים שתבואנה ותקראנה בתורה (פסדר פסדר, לעצמן, מאחורי מחיצה, נודניקים!) ותשמחנה, כחלק אינטגרלי מעם ישראל. ולדאבון הלב, כך סיפר לי מורי ורבי, לא נמצאה אשה שהייתה מספיק "גבר" כדי להרים את הכפפה שהוא זרק.
שביזות שביזות שביזות.
חג שמח.
[ליצירה]
מאורה זה נהדר. עוד הזדמנות להלל את הסוכן האישי שבלעדיו לא הייתי מוצא את זה.
וואווו... כמה הייתי רוצה לקבל חיבוק... עכשיו... וכמה שזה רחוק... אוף... עשית לי געגועים והמיית לב מטורפת.
ללא ספק, ייכנס בצהלה לאהודות. כי אין אין עלייך מת עלייך, את הגדולה מכולם.
[ליצירה]
במענה לתוהות
בראשי ובאישי:
אני בן לגמרי. XY. זכר.
מדי פעם אני כותב כאילו מתוך ראש נשי.
לפי תגובות שאני מקבל, אני יודע מה שאני עושה.
ובכל זאת,
נראה לי שיצירה נשית אמיתית יכולה להיכתב רק ע"י אשה אמיתית.
אני רק יודע להקשיב.
[ליצירה]
טוב נו,
כיוון שאני אחראי במידת מה לשרשור הפרשנות שנוצר פה, בעקבות שאלותיי, שלטעמן של יהודית בת עמי ונגה נגה בוודאי תחשבנה למעיקות, אני רואה צורך לגלות דעה.
ניסיון להבין - זה לא יומרני; הקביעה כי הבנתי - היא היומרנית. לכן תמיד כשאני מגיב אני שואל, או מנסח בצורה עדינה, כמו כאן למעלה: "מעלה בי אסוציאציה חופשית..." רק על עולם האסוציאציות שלי לספר ידעתי, ואינני דוחס את מילותיי למוחה של היוצרת.
אני מסכים חלקית עם נגה נגה, שדיברה על אווירה, מבנה, מצלול - אך בוודאי את יודעת שלא כולם יודעים לשים לב למבנה, ולא כולם מכירים בכלל את המונח "מצלול". יוצא, לפיכך, שאם אני מבין אותך נכון, גם את מסכימה שייתכן לעתים תחכום "חיובי" שיוביל להבנה יותר עשירה של הטקסט.
לדעתי, השאלות שהבעתי בהתחלה - או סוג כזה של שאלות - הן חשובות, לפי שהן נותנות קרדיט למשוררת והעמדה שבבסיסן היא שהיא חצבה את מילותיה בסלע - לא סתם (סליחה על הבוטות) קשקשה מלים מרגשות כדי לגרום לקורא להזיל דמעה ולשלוח כתגובה אייקון מעפן של חיוך...
אני מאוד מקווה ששירים שלי נקראים גם בזכוכית מגדלת.
אסיים בטון פייסני עם תגובותיהן של יהודית ונגה נגה - כמובן שיש גם רובד של הנאה שבשאיפה ובהרחה של שיר, והוא רלוונטי באותה מידה גם לקוראים המחמירים, שמרוויחים משני העולמות, לדעתי.
[ליצירה]
בהצלחה מתקרבת!!!
אני כמעט בן עשרים ושתים
בן תורה ותיק
ובת שרות לא עפעפה בינתיים
לגרום לי להסמיק...
די, נמאס לי לחרוז, זה מעייף!
קיצור, למה להסתלבט על בנות שירות, מהתרשמותי זה יכול להיות ממש כיף ומועיל (וגם בתחושה הסובייקטיבית, שלא תמיד היא מנת חלקם של חיילי הגדודים, כמו ילד ידידנו, שיחלום על עפעופים לעברו). מה שחשוב, זה לגמור ת'תקופה הזאת ולא ללכת לכל מיני מדרשות שמנוונות את האמאמא של החשיבה העצמית, ודעתי ידועה! וגם שירו של נהר שלום אהוב ליבי נאה הוא, וראוי לכל בן תורה שדעתו כלה לקוראו!
[ליצירה]
האם תוכל, במטותא, להסביר את הקשר בין הכותרת ליצירה?
ולרטרו, הערה. שימי לב, דנדוש "רוצה להגיד", בשביל לעבור, לא תמיד מספיק לרצות, נראה לי. צריך להעז ולהגיד לו, ואם זה לא מספיק, להציג בפניו שאלון מקביל.
[ליצירה]
כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור)
אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים.
א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים.
חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?!
אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם.
מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית.
ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר?
אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת.
ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר.
אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים.
ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו.
אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל.
במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו.
עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש.
תגובות