כשהייתי קטן, לא יכולתי ללכת לישון לבד. היה לי דובי חמוד, ותמיד כשהייתי הולך לישון, הייתי מחבק אותו חיבוק ארוך, ולאט לאט הייתי מרפה ממנו את אחיזתי, ושוקע בשינה עמוקה. בבוקר, בקומי, הייתי רואה אותו לרוב על הרצפה, והייתי מרים אותו, מנשק אותו ומניח אותו בעדינות על הכרית, עד הפגישה המחודשת בערב. מאז שהדובי שלי נתקף באכזריות על ידי הכלבה של השכנים, אני ישן לגמרי לבד. עד לא מזמן. היום, כשאני הולך לישון, בדרך-כלל מאוחר, אני ממש רוצה להיות לבד, אבל לא יכול. כבר זמן-מה שמחכה במיטתי, באופן קבוע, אורח בלתי רצוי, שאינני מצליח להיפטר ממנו – תסכול שמו. ככה זה הולך – אני מגיע לחדר, מתארגן, מתרחץ, מצחצח שיניים, נשכב במיטה, מת לישון ו... הלחשוש הזה, שכבר התרגלתי אליו: "פסססט, יאיר, אתה עדיין ער?" "נו, אתה יודע שאני ער, תגיע לנקודה." "למה אתה ער?" "קראתי ספר." "איזה ספר?" "ספר פילוסופיה." "נו, ואתה חכם יותר עכשיו?" "לא יודע, מקווה." "ותורה למדת היום?" "לא מספיק." "כמה תורה למדת היום, כמה?" "אמרתי לך, לא מספיק." "אתה מבזבז את הזמן שלך, אתה יודע? כל הזמן. חודשים אתה סוחב מטלות מסוימות על הגב שלך, כך שהיום אתה כבר לא מסוגל להסתכל עליהן, אבל הן מחכות לך, ואתה לא מבצע. חביבי, אני מדבר אליך! את רוב המשימות האלה אתה קיבלת על עצמך, אף אחד לא הכריח אותך! אף אחד! אתה תאכל אותה בסוף." "אל תגיד ככה, מחר אני אקום, מחר יהיה יותר טוב, מחר אני אשלוט בזמן שלי, אני לא אמָרח." "הצחקת אותי. גם אתמול אמרת ככה." "אז גם מחר אגיד אותו דבר. אמת לא משתנה, מה פה הבעיה?" "אמת לא משתנה, אמת לא משתנה. תחזור על המנטרה הזאת שלושים פעם, אולי תשתכנע. אם האמת הזאת לא משנה אותך, אז מה היא שווה, אה? אולי תלך למקום אחר, תעשה דברים אחרים, פשוט תשתנה, אני רוצה לראות אותך פורש כנפיים" – – – רגליים, ידיים, עיניים... כל האברים מתרפים להם לאט לאט, המאוורר מסתובב לו בשקט על גופתי המונחת שם תחת השמיכה, בעוד שנשמתי עושה את דרכה הארוכה-קצרה אל מקום המרגוע הלילי המסתורי שלה. ובינתיים הלב פועם לו בקצב איטי וקבוע, מתכונן לקבלת הנשמה מחדש כשזו תרצה לשוב פנימה. ובאותו המקום שהיה הדובי החמוד והאוהב, שם שוכב אדון תסכול, מבטו חמור הסבר מעודן משהו, גם הוא ישן עכשיו. ובבוקר, כשאני קם – מאוחר מכפי שרציתי אך עוד לפני אמצע היום – אני רואה שתסכול שכוב על הרצפה. אני לא מעיר אותו, חלילה – די לי בעימות של אתמול – אך בכל זאת אני מניח אותו בעדינות על הכרית. בכל זאת נחמד לדבר עם מישהו לפני השינה, והערב – אני מבטיח לעצמי – השיחה שלי אתו תהיה טובה יותר, כי אין מצב שהוא יהרוס לי את כל החופש.