[ליצירה]
באיחור ניכר אני מגיב, ולא 'כפת לי.
(א) כי שיר כזה מקסים לא ראיתי כל כך הרבה זמן...
(ב) כי אתה מצליח לעשות שימוש כל כך מלאכי ונפלא בחריזה.
(ג) כי גם אני שירתתי באותו גדוד, ועשיתי טירונות באותו בסיס, ולא מלאני לבי לכתוב על זה שיר, להגביה עוּף מעל הג'יפה של הטירונות ולכתוב במבט-על. אשריך בעולם הזה, העולם הבא כבר קטן עליך.
[ליצירה]
לקצת אחרת,
אני באמת לא מבין את טענתך. אני אח לכל יהודי, ללא תלות בפשעים שעשה. אבל כמו שאנס הוא אנס ורוצח הוא רוצח, כך קלגס הוא קלגס. זה לא שייך לעניין האחווה, שלא נגרעה מבחינתי.
אני מקווה ששמת לב שלא התיייחסתי לכל לובשי המדים באשר הם.
ואין פה עניין של 'הליכה בדרכים שונות'. 'דרכים שונות' זה כולל אלימות לשמה - הטחת קת של רובה בראש אדם, בעיטות עזות לירכיים? סיפורים כאלה יש בלי סוף, אם מח"ש והתקשורת לא היו מטייחים אותם בוודאי היינו יודעים יותר.
[ליצירה]
לאקומה נא!
אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש
משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות.
אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה".
האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים.
אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח!
[ליצירה]
לתמי
הקלגסים במדים שחורים אלו היס"מניקים שבאו במדים שחורים והיכו ללא רחמים.
[ליצירה]
[ליצירה]
וואלק אתה...
ויש לי גם הצעה לסוף:
ג. אמרה הריבה: "יפה אתה וחתיך, ובוודאי שגורים על לשונך כל מימרות חז"ל מימי אביי ועד הרב עובדיה, הליכותיך נעימים ולשונך צחה. ואולם מתלבטת אנוכי, שאילו ביקשת ידי בשבוע שעבר הייתי נענית בנפש חפצה ובאהבה גלויה; אך פניתי ב"דוסידייט" ליעקב מגבעתיים שפרופילו כצפיחית בדבש, ומראהו כישי לפידות בכובע מצחיה, והעלם טרם ענה, ותוהה אנוכי אם מקובל שאחסה בצילך ואפטרנו ב'סוֹרי, יוּ וור לֵייט'?"
טרם כילתה הריבה את דבריה, נזכר שרוליק כי אף הוא השאיר אצל אחת הנערות הודעה ב"דוסידייט" לפני כמחצית השנה, ולא עלה בידו לזכור מה היה לה. נמנו וגמרו, שילכו איש לביתו ואשה לספרייתה, ולא יזוזו ממחשביהם עד שיבוא אליהו.
[ליצירה]
תודה למי שהקפיץ!
קראתי את זה כבר בזמנו. ובעקבות התגובות האחרונות אני קורא את זה שוב. כל-כך מקסים ונוגע! ובאמת שעד עכשיו בכלל לא שמתי לב לחרוזים, המלים היו כל-כך טבעיות במקומן. והנה אצבעי שלא הסכינה לכך, שולחת את יצירתך אל ה"אהודות".
[ליצירה]
[ליצירה]
נהדרררררררררר!
איזה כיף לקרוא!!!
איפה אמרת טובה הזאת גרה?
יש הנחות לבחורי ישיבות?
תגובות