"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"
הַשָּׁמַיִם בּוֹכִים
עַל מִי שֶׁמֵּת
בְּטֶרֶם מֵת
עַל אֶרֶץ שֶׁפָּעֲרָה פֶּה
עַל הַמְבַשֵּׂר שֶׁלָּנוּ
עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה
וּוַתֵּר
עַל הַמְלוּכָה
לְעֵת שֶׁנָּבִיא אֲנַחְנוּ
מְשִׁיחַ ה'
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ואני הקטן מוסיף: "היוצר הפילנטרופ": הנדבן הזה שבעיקרון כותב ב"במה" או ב"ביכורים" או בעוד אחד מהאלה או סתם למגרה, וסתם בגלל שכל מיני דוסים מעקצצים עלו על כישרונו הוא משלח בידם איזה יצירה ואומר להם "תעשו אתה מה שאתם רוצים, אתם לא צריכים ליידע אותי אפילו"; ויש המחמירים, ואומרים "ובלבד שלא תגיד לי מה אתה עושה עם זה". נעל [ליצירה]
- [ליצירה] לאקומה נא! אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות. אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה". האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים. אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח! [ליצירה]
- [ליצירה] כל כך פשוט ונוגע ללב. לו רק אפשר היה להזרים לנמעני המכתבים שלך ב"צורה" אם לא את תוכנם, לפחות את האהבה הגדושה השוקעת בהם... [ליצירה]
- [ליצירה] יופי צרוף. תזכורת נעימה ואותנטית של טעם החיים שלנו בעומקו: אהבה, פחד, צעקה, אנחה, ליטוף. לאהודות, שמזמן לא קיבלו לתוכן משב רוח נעים שכזה. [ליצירה]
- [ליצירה] האם תוכל, במטותא, להסביר את הקשר בין הכותרת ליצירה? ולרטרו, הערה. שימי לב, דנדוש "רוצה להגיד", בשביל לעבור, לא תמיד מספיק לרצות, נראה לי. צריך להעז ולהגיד לו, ואם זה לא מספיק, להציג בפניו שאלון מקביל. [ליצירה]
- [ליצירה] כל הכבוד, רסיס. מצדיע לרמת כתיבה שכזאת. מרגש. [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי הענייה צילום האוטו מספיק בשביל הפואנטה. החייל לא קשור. [ליצירה]
- [ליצירה] כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור) אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים. א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים. חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?! אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם. מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית. ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר? אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת. ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר. אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים. ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו. אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל. במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו. עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש. [ליצירה]
- [ליצירה] יופי!!!!!!!!!!!! וקראתי... [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד נעים ורגוע לקריאה. הלאה... [ליצירה]
