"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"
הַשָּׁמַיִם בּוֹכִים
עַל מִי שֶׁמֵּת
בְּטֶרֶם מֵת
עַל אֶרֶץ שֶׁפָּעֲרָה פֶּה
עַל הַמְבַשֵּׂר שֶׁלָּנוּ
עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה
וּוַתֵּר
עַל הַמְלוּכָה
לְעֵת שֶׁנָּבִיא אֲנַחְנוּ
מְשִׁיחַ ה'
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] איזו תמונה מדהימה! קבענו אותה כרקע במחשב שלנו. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מאוד יפה ונוגע [ליצירה]
- [ליצירה] שנתיים אחרי הבוקר הייתי באזכרה שלו ובכיתי. כל כך עצוב. כל כך חסר אונים. אני לא יודע אם זה בסדר להקפיץ דבר שלי, אבל רציתי שאנשים יקראו את זה שוב וייזכרו בילד הנהדר הזה, שהיה גם חברותא שלי. [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין!!! גם אצלי במילואים יש הטיפוסים האלו. כמעט. אולי ישך איזה אמציה ספייר להשאיל לנו? [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד נעים. סיווג חשוב. [ליצירה]
- [ליצירה] מכיר את התחושה. מתוארת יפה. חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש. זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה. זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר. יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש". ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה למגיבים. ותודה לדוסים-הספקנים שהודיעו לי באישי על הצטרפותם למועדון. ותודה לרעות לוי על התיקון הלשוני ששלחה לי באישי. ותודה לקב"ה, הקב"ן הגדול, שברא אותי ככה. אני מקווה שלא התערערו היחסים שלנו בעקבות הפנייה מאמש. [ליצירה]
- [ליצירה] אח, איזה שיר נהדר... ליצוק אותו לקדרה, כמו מרק חם וטוב ולגמוע לאט לאט. אפשר גם להתכרבל עם השיר הזה בקור הסתווי. אה.. פשוט כיף. רק יש לי כמה השגות על הניקוד. סתם... [ליצירה]
- [ליצירה] יופי צרוף. תזכורת נעימה ואותנטית של טעם החיים שלנו בעומקו: אהבה, פחד, צעקה, אנחה, ליטוף. לאהודות, שמזמן לא קיבלו לתוכן משב רוח נעים שכזה. [ליצירה]
- [ליצירה] הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה. את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור). [וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.] [ליצירה]
