[ליצירה]
ואני הקטן מוסיף: "היוצר הפילנטרופ": הנדבן הזה שבעיקרון כותב ב"במה" או ב"ביכורים" או בעוד אחד מהאלה או סתם למגרה, וסתם בגלל שכל מיני דוסים מעקצצים עלו על כישרונו הוא משלח בידם איזה יצירה ואומר להם "תעשו אתה מה שאתם רוצים, אתם לא צריכים ליידע אותי אפילו"; ויש המחמירים, ואומרים "ובלבד שלא תגיד לי מה אתה עושה עם זה".
נעל
[ליצירה]
תמה עליך זר בתוכם.
אין כאן לא אופטימיות ולא פסימיות. זה תיאור מצב של הרמוניה שנוצרת בתוך העולם ההלכתי של בית הכנסת. מי שרוצה להישאר בחוץ - שיישאר.
[ליצירה]
לאקומה נא!
אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש
משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות.
אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה".
האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים.
אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח!
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.