לילה בגוש. אני על טרמפ קצר מאפרת לתקוע, ובמוזיקה הנעימה אני נותן להכרה שלי להתפצל לשניים. הצד האחד לוקח לשירותו את העיניים המשקיפות בעיון רב על פנסי הדרך, סופרות אותם אחד אחד. כן, ממש כך, כל פנס הוא אחד כי בכל פעם אני מתחיל את הספירה מההתחלה. ברגעים של פזרון המבט מתאחדים הפנסים לשובל אחד ארוך, קו של אור בתוך החושך. והמוזיקה. והקללות החרישיות של הנהג כשהוא נעקף, והמבט המופנה אליי, כמבקש שאאשר את קללתו. מה שנשאר מההכרה שלי מסרטט בדייקנות את דמותה של נירה. בחורה צעירה – נראית כבת 26 אבל אני לא בטוח – שיערה שחור עדין. אני יודע שאין צבע כזה, אך החשש שלי שמא השיער השחור שלה (ואני יודע שהוא שחור) יהיה שחור פחמי, מחייב אותי להגדיר בהחלטיות שהוא שחור עדין. מצחה חף מקמטים, חוץ משני קמטים אנכיים שממשיכים את קווי אפה עד למרחק שלוש אצבעות מקצה שיערה. וכל כולה שקט זורם, השיער החלק נח על כתפיה ברוגע. שפתיה דקות וקטנות. עיניה תכלת של רקיע, ואת זה אני רק מדמיין, ולא מרשה לעצמי להביט. נירה פותחת לי את המשרד הקטן שלה. אני רגיל שבמשרדים כאלה תלויות דיפלומות על הקיר, אך דווקא היעדרן של אלו נוסך בי ביטחון בלתי רגיל. היא ממש פשוטה. לא עגילים ולא תליון ולא צמיד. גם החיוך שלה פשוט. הוא חושף מעט את עיניה. אני נרתע ונעשה קצת חסר מנוחה. אני מרגיש שהיא מתחילה להתיישב בכסאה שמעבר לשולחן, וכחקיין חסר מעוף אני מושיב את שלושים ושש שנותיי מולה בחריקה. עיניי ננעצות בשמלתה הלבנה. אני מדמה לראות בה את עולמי האחיד, ללא הצבעים, ללא המשען להיתלות בו. לאט לאט, פותחת נירה את אגרופיי, וכמו מלחשת אל כל אצבע תחינה, שלא תתכרבל שוב למקומה. כשנגלות לעיניי ידיי הפתוחות ואצבעותיי המפרפרות, אני נבוך כתינוק שסרח. והמבוכה מתחלפת מייד בצמרמורת וחום וקור וטירוף. אני עוצם את עיניי ואת פי, מנסה להסדיר נשימה, שוקע אל תוך הכיסא, מתפלל שייגמר. שתעשה מה שהיא רוצה, רק שייגמר. ובכפות ידיי היא ראתה את הכול. את קו החיים החזק והבריא, את קו האהבה הסדוק והחבול, שהולך בלא כיוון ובלא הצטלבויות. קו החכמה יורד עד קצה כרית היד, מראה על חקירה בלא פשרות, וקו היצירה קטן ומקוטע. את כל זה היא ראתה ביד ימין, שריתקה אותה כשם שהעציבה אותה והתישה אותה. בסקירתה את יד שמאל, היא פשוט החליקה באצבעה על כל הקווים ולא אמרה דבר. עבר נצח עד שהתעשתה. ולפתע היא פתחה את ידיה והגישה לי. "יאיר, תסתכל", היא אמרה. ובידיים האלה ראיתי את א-לוהים. ראיתי מים עליונים ומים תחתונים. וביניהם מלאכי רחמים נושאי תפילות ובקשות, ומלאכי חבלה אוחזי חרבות וקרדומות. ראיתי חסד שופע וגועש בלי גבול ומצר, וראיתי גבורה עצורה. ובכיתי לתוך הידיים האלה את כל הבכיות שידעה נפשי. גם את היבבות והצעקות שלא הכרתי אספתי ובכיתי, ואף את נאקותיה של נירה ייללתי בצווחות שנשאבו ממקום שרוח לא פקדה מעולם. התבוננתי בנירה. שיערה היה מפוזר ומבוהל, ופניה היו רטובות מזיעה ומדמעות. הבטתי בעיניה מכושף, מתעלם מהסכנה ומההרגל לברוח. כשחשה במבטי, השפילה עיניה. "אתה יודע שאני לא מקצועית", אמרה ביובש, "מה שאמרתי לך על הקווים וזה, זה... אינטואיציה, אתה מבין..." "אינ-טו-איצ-יה, כן", הגיתי את המלה הזו לאט לאט. ומלמלתי: "מה שהביא אותי לפה, מה שהביא א ו ת ך לפה..." תווי פניה ניטשטשו, ונמוגו בשחרות שיערה, שהתמזג לתוך הלילה. הרכב עצר, ועמו המוזיקה, ואני עליתי לבית המדרש להתפלל ערבית.