רשות הדיבור לה'
שתתן
ותקח
ותשכיבני לישון לפניך
ותשימני
כעולל מתרפק
וצוחק
ועובד אותך
ויונק אותך
מתוכו
כשיגדל ויהיה אני
תחת כנפיך
פורש את שלי
קשור אותן
ברצועות של ראש
ותשכיבני לישון לפניך
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] צריך להגיד: את כותבת מליגה אחרת ממש. כל מלה בשיר הזה מדיפה את ריחה המיוחד - אני מריח פה את ריח הרימונים והתפוזים ממש חזק, וגם את ריח העזים, ומרוב שהדימיון משתלט אני שומע את תל אביב הסואנת והשורקת (כבר בית הראשון, שעודה חוף וחול ושקמים). השיר הזה מטלטל. במיוחד "אני תועה בירושלים אתה בדרכים אל אלוהיך". אוהד מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] קודם כל שיר נהדר. מעלה בי אסוציאציה חופשית של כיסויים וקליפות שכולנו עוטים על עצמנו, שתנועות ונשימות חודרים ובוקעים אותם לפעמים. אבל מעבר לזה, רב הסתום על הנגלה. מדוע התיאור של "גושים של חימר" ולא סתם "חימר"? מה משמעות העמידה "בצד" והיכן עמדה המשוררת קודם? מה פירוש הפראזה "לנשום... ממני"? וכמובן המשפט האחרון מפיל אותך לקרשים כשאתה מבין שלא הבנת כלום. [ליצירה]
- [ליצירה] שבת שלום... [ליצירה]
- [ליצירה] יופי!!!!!!! איך אני שמח על יסוד הקטגוריה הזאת "תפילה". מקווה שימשיכו עוד יוצרים/ות להביע תפילות, מהמקומות העמוקים של ליבם, כמו שאתה עשית. [ליצירה]
- [ליצירה] ברוך ה', הקטַנּוּ את האותיו ואני מזמין את כל מי שנרתע מזה קודם, שיבוא ויקרא. ממש יצירה יפה. עושה אסוציאציה של מוטיב הנעליים ב"פורסט גאמפ". Mama always says' that life is like a piece of chocolate; you never know what you get. האמת, לא קשור, סתם נסחפתי. ולזר: העובדה ש"הלך ידידך הבין" רק מחזקת את דעתי שאין להודעה הזו מקום בראשי. כי אני (שגם מת להיות ידיד שלך) לא הבנתי. אגב, יש לי יסוד סביר להניח שהלך ידידך לא הבין. [ליצירה]
- [ליצירה] תמה עליך זר בתוכם. אין כאן לא אופטימיות ולא פסימיות. זה תיאור מצב של הרמוניה שנוצרת בתוך העולם ההלכתי של בית הכנסת. מי שרוצה להישאר בחוץ - שיישאר. [ליצירה]
- [ליצירה] בהצלחה מתקרבת!!! אני כמעט בן עשרים ושתים בן תורה ותיק ובת שרות לא עפעפה בינתיים לגרום לי להסמיק... די, נמאס לי לחרוז, זה מעייף! קיצור, למה להסתלבט על בנות שירות, מהתרשמותי זה יכול להיות ממש כיף ומועיל (וגם בתחושה הסובייקטיבית, שלא תמיד היא מנת חלקם של חיילי הגדודים, כמו ילד ידידנו, שיחלום על עפעופים לעברו). מה שחשוב, זה לגמור ת'תקופה הזאת ולא ללכת לכל מיני מדרשות שמנוונות את האמאמא של החשיבה העצמית, ודעתי ידועה! וגם שירו של נהר שלום אהוב ליבי נאה הוא, וראוי לכל בן תורה שדעתו כלה לקוראו! [ליצירה]
- [ליצירה] משל, נמשל... נו. אני נהניתי מסיפור טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] לגבי התמונה אין לי מה להגיד. לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל. ועל כך תגובתי: השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו". עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?! עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים?? ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו? [ליצירה]
- [ליצירה] ואולי זה מבטך שמניע אותי סחור סחור ללא מנוחה ללא יעד ללא כיוון אולי אם היית מדירה את עינייך הייתי מתחיל לחיות לעצמי אוסף את שניותיי, דקותיי, שעותיי ומאבד את הצפון בבית שען... [ליצירה]
תגובות