רשות הדיבור לה'
שתתן
ותקח
ותשכיבני לישון לפניך
ותשימני
כעולל מתרפק
וצוחק
ועובד אותך
ויונק אותך
מתוכו
כשיגדל ויהיה אני
תחת כנפיך
פורש את שלי
קשור אותן
ברצועות של ראש
ותשכיבני לישון לפניך
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לא מסכים עם ערוגה. בכל האחוזים שיש. הסיפור עם המג"ד תורם להבנת קונפליקט... [בשלב זה עצרתי כדי לא לפרשן יותר מדי. תקראו לבד. זה נראה לי שקוף] הציקה לי היומרה המתבטאת במלים "מבחינה מקצועית"... יש בעברית מלות סיוג אחרות: 'לדעתי', 'להרגשתי' וכו'. בשמחות. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב נו, כיוון שאני אחראי במידת מה לשרשור הפרשנות שנוצר פה, בעקבות שאלותיי, שלטעמן של יהודית בת עמי ונגה נגה בוודאי תחשבנה למעיקות, אני רואה צורך לגלות דעה. ניסיון להבין - זה לא יומרני; הקביעה כי הבנתי - היא היומרנית. לכן תמיד כשאני מגיב אני שואל, או מנסח בצורה עדינה, כמו כאן למעלה: "מעלה בי אסוציאציה חופשית..." רק על עולם האסוציאציות שלי לספר ידעתי, ואינני דוחס את מילותיי למוחה של היוצרת. אני מסכים חלקית עם נגה נגה, שדיברה על אווירה, מבנה, מצלול - אך בוודאי את יודעת שלא כולם יודעים לשים לב למבנה, ולא כולם מכירים בכלל את המונח "מצלול". יוצא, לפיכך, שאם אני מבין אותך נכון, גם את מסכימה שייתכן לעתים תחכום "חיובי" שיוביל להבנה יותר עשירה של הטקסט. לדעתי, השאלות שהבעתי בהתחלה - או סוג כזה של שאלות - הן חשובות, לפי שהן נותנות קרדיט למשוררת והעמדה שבבסיסן היא שהיא חצבה את מילותיה בסלע - לא סתם (סליחה על הבוטות) קשקשה מלים מרגשות כדי לגרום לקורא להזיל דמעה ולשלוח כתגובה אייקון מעפן של חיוך... אני מאוד מקווה ששירים שלי נקראים גם בזכוכית מגדלת. אסיים בטון פייסני עם תגובותיהן של יהודית ונגה נגה - כמובן שיש גם רובד של הנאה שבשאיפה ובהרחה של שיר, והוא רלוונטי באותה מידה גם לקוראים המחמירים, שמרוויחים משני העולמות, לדעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] איכס. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מאוד יפה ונוגע [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד נעים. סיווג חשוב. [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד נעים ורגוע לקריאה. הלאה... [ליצירה]
- [ליצירה] בניגוד לחבר'ה פה כגבר הייתי מעדיף אשה שכשמבט עיני נח עליה, היא הופכת חזקה, וכשאני מלטף אותה, היא נעשית עצמאית ובוטחת. וכמובן גם הפוך. קשר הוא הדדי (בעיניי). נעל ללא שרוך [ליצירה]
- [ליצירה] באיחור ניכר אני מגיב, ולא 'כפת לי. (א) כי שיר כזה מקסים לא ראיתי כל כך הרבה זמן... (ב) כי אתה מצליח לעשות שימוש כל כך מלאכי ונפלא בחריזה. (ג) כי גם אני שירתתי באותו גדוד, ועשיתי טירונות באותו בסיס, ולא מלאני לבי לכתוב על זה שיר, להגביה עוּף מעל הג'יפה של הטירונות ולכתוב במבט-על. אשריך בעולם הזה, העולם הבא כבר קטן עליך. [ליצירה]
- [ליצירה] וויייי דקות שלמות הייתי בשוק והלב עמד במקום. הסיפור חזק וכואב מאין כמוהו. אחחחח... למחוק מהפלאפון, למחוק ממקומות אחרים... מכיר את זה. רק מהראש אי אפשר, פשוט לא מצליחים, למחוק. עצוב. בכל זאת, איכשהו לקום ולחיות. איכשהו. [ליצירה]
- [ליצירה] מכיר את התחושה. מתוארת יפה. חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש. זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה. זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר. יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש". ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות. [ליצירה]
תגובות