את יוצאת למלחמה על אויבייך והנם שוכבים לפנייך ללא כל תנועה אחד מהשורה נע תנועה קלילה קדימה – כך נדמה לך – את מתקרבת אליו, ו... טַאח!!! יורה ברקתו. כדי לרוקן את המחסנית את ממשיכה ויורה בכל הגופות. נשארו כדורים במחסנית, אבל לא מספיק לסיבוב שני. והרי אינך רוצה להפלות, לפיכך את נוצרת. את משאירה אותם שם, בָּאַיִן, והולכת אל היישוב. מתוך הצִיָּה הכְּלוּמית, יוצא רחוב ארוך, שנמוג אל תוך הערפל. בראשיתו, ניצבים משני צִדיו טירה גבוהה, מוזהבת, וקרוואן עלוב, אילם. הילדה שבך פונה אל הטירה הגדולה, אך כתפך יצוקת הבטון מנווטת את הגוף הצייתן אל גוש-הברזל-והטיח-המתקלף-ושאר-חומרים-שטיבם-לא-ידוע שמן העבר השני. שֶקֶט את חפצה. את נכנסת פנימה. יופי, אין איש. את נכנסת לחדר הפנימי, חדר השינה. את מורידה את הדיסקית מצווארך, ושוברת אותה לשניים. מתחילת הטירונות, קו השבר הזה, שחוצה את הדיסקית, קורא לך לשבור אותו. מעונגת קצת, חיוך שטוח עולה על שפתייך. את נשכבת על המיטה, פותחת את הכפתור העליון בחולצתך, מרשה לסנטר לצנוח, לעיניים להיעצם. ותוך דקה נפקחות מאליהן. בפינת החדר את רואה רדיו. את מדליקה אותו, עת חדשות. בקול גרוני מדווח הקריין כי חוסל עד סופו הגהינום וכי ניתן ביד אשה, שאין זהותה ידועה, ואין איש תר אחריה. את מרימה את נשקך, ומכבה את הרדיו כיבוי שאין תקומה הימנו. את חוזרת לעצום את העיניים, ושוב את רואה את אותה הגופה הזעה שם. הפעם כבר אינך מסופקת. בוודאי שהיא נעה. את יורה בה ונרגעת. ושוב היא מתרוממת, כמעט שיושבת, אך את מהירה יותר, ומשיבה אותה לעפרה. נחה, שלֵווה, פעימות לבך איטיות. והנה עומד האויב, ופנים לו, וזרועות לו, והוא קם עלייך באחיזה מקפיאה, מקיא לתוכך את דמו החם ואת צעקתו הרוגשת. גם את מתרוממת ותופסת בגסות מוכנית ברובה, לוחכת את קנהו בלשונך. לחיצת האצבע על ההדק מוצאת מכלול אדיש מאחור, ושן חולצת עזובה מכדור. את מביטה בתרמיל הלוהט שעל המיטה, שאחראי למות הרדיו, וּלְחַיַּיִךְ, ללא אונים וללא מלים. גם היום, כשאת לופתת בכוח את התרמיל, שענוד על צווארך, אני יודע שאת נאבקת בגופה ההיא, ומקווה שאת מנצחת.