תענית אסתר התשס"ג בחצר בית המדרש יש מדרגה שיושבים עליה כשרוצים לתפוס קצת אוויר. אפשר לנגן שם בגיטרה, לעשן, לשיר, סתם להסתלבט, אפשר גם לשבת וללמוד כשעמוס ודחוק בבית המדרש, או בלב. במדרגה הזו יש אזורים ששולטת בהם השמש ויש קטעים שנתונים לצל. ביום חמים שכזה רוב המדרגה בשמש. בקטע שבו אני יושב נח הצל על המדרגה, ומכסה את רוב גופי, ושמש נוצצת מולי דרך עלי העץ ומפצירה בי שאשמח. בכיסי מונח ספר תהילים, קובל על הזנחתו כבר שלושה ימים. אני אוהב אותו, לכן ברור שאפתח אותו עוד מעט. למה אני לא רעב? ולמה אני צמא רק בשכל, ולא בגרון? תענית אסתר הזו, למה היא באה? אולי על שם הצום שצמה אסתר האנורקסית ביום שטרם בואה לפני אחשוורוש, שתהיה יפה. מבחינתי, שיהיה צום גם מחר. בעצם, אולי מחר כבר אהיה רעב. הערב קוראים מגילה ומכניסים חג. חג פורים, או במלים אחרות, חג הגרלות, חג מפעל הפיס. לכן ההגרלה הגדולה שעושים בשוקי פורים היא החגיגה הכי אותנטית של פורים. לכן כיפורים כפורים. כי גם ביום כיפור יש קביעה משמעותית על ידי הגרלה. או שאתה לה' או שאתה לעזאזל. אני רואה שהמונולוג הזה מתארך וחושב להיכנס לבית המדרש ולעבוד על המחשב אבל לא רוצה לעזוב את המדרגה. השעיר לעזאזל מוּלָךְ אל צוק במדבר יהודה ומופל, מתרסק אברים אברים. מנחה למלאך הרע, העוין, השטן. והשעיר שעלה בגורל לה' הוא קודש לה', קדוש קדוש קדוש. השעירים צריכים להיות זהים בכול. כמו שני חברים טובים שעשו דרך ארוכה ביחד, ואחד עלה על האוטובוס שהתפוצץ והשני בדיוק קיבל אנגינה ונשאר בבית. וזהו הגורל – כי אם הכול היה בהשגחה פרטית, אז לא היה גורל בנקודה הכי קריטית ביום הקדוש, הנקודה שאומרת שכדי לעבור אותו בשלום צריך להעלות מנחה לאלוהי הצדק והמוסר, שגומל לאיש חסיד כמפעלו ונותן לרשע רע כרשעתו, אבל גם לשטן, שאחראי על שרירות הלב ועל המקריות. אני יודע שכפסע בין דבריי לבין "שתי רשויות" אבל אלוהים הוא מעל השטן, הוא רק נותן לו לפעול כי כדי שהעולם יוכל לתפקד, חייב להיות מקום למקריות, על היבטיה הטראגיים. מקובל לקרוא לנס פורים נס נסתר; כי לא רואים שום נס. באמת היכן הנס במגילה? המן קובע את סדר היום, ו"כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" – לא משנים את הגורל, מתחכמים לו. רוצים לקרוא לזה נס נסתר? סבבה, רוצים לקרוא לזה "פעולות ה' בדרך הטבע"? אחלה, אבל תזכרו שההגדרה הזו לא יכולה ליפול רק על סיפור המגילה, ועל מלחמת ששת הימים, ועל מלחמת המפרץ (הקודמת) שנהרג כאן רק אחד באופן ישיר – – – אלא גם על מלחמת יום כיפור ועל ה"אינתיפאדה" האחרונה ועל... השואה בכבודה ובעצמה. ואני לא כותב את זה בקטע של דרשנות, אני כותב את זה בקטע של מי שיושב על המדרגה בחצר בית המדרש בערבו של חג הפורים, מבואס ממה שעובר עליי בימים האחרונים שלא נכון ולא צודק ולא הוגן, ולא יודע איך בדיוק אני אמור להיכנס בשמחה לחג הזה ומתנחם קצת במחשבות שעולות בי תוך כדי כתיבה, שאלוהים נמצא גם בבלגן ובג'יפה.