קטע שנכתב בה' בתשרי השנה, בשובי מחתונה, והחלטתי שלא להעלותו עד ש"חתונה" תהיה מושג אקטואלי אצלי. אז עכשיו, קצת פחות משבעה שבועות לפני, אני מעלה אותו פה. ניגוני חתונה מפצחים בי כל קשיות עורף שעוד נותרה שם באפור האפור הזה שדבוק לצוואר מעלים אותי מעבר לבדידותי הפרטית מאוד מאוד, תשוקתי האובססיבית לחנינה מאת ה' יתברך אל תברח! אל תברח! אל תרחק כל כך תן לי דבקות חסד בגבורה, אבא באמא קודשא בריך הוא בכנסת ישראל אורייתא קדישתא, ארץ ישראל, ירושלים, מקום המקדש החָרֵב, רוצה לעלות אליך להרגיש בחורבנך, לרצות בבניינך, לשכוח – רַבַּאכּ! – לשכוח מהשטויות שלי עצמי, להתחבר אליךָ אליךָ אליךָ ודי. אני בוכה בריקנות תוֹכְתוֹכִית שכזו לעצמי, העיניים אינן מסגירות כלום, ואולי כן? חבר שלי חזר מתורכיה והוא הבנאדם הכי טוב בעולם, מה יש לומר, אין טוב ממנו. אני יכול לתנות בפניו את טרדותיי ותסכוליי ו– "הבנתי אותך, בנאדם". ככה קבוע. תמיד. והעיניים שלו וענני הסיגריות הקוּמקוּמיים שלו עונים ואומרים: יאיר, אני אתך עכשיו. לא משנה שאני נשוי וכיף לי נורא ואני חופשי, חופשי, חופשי – אני אתך עכשיו ואוהב אותך, בוא תרקוד יאיר בוא – – ואני רוקד והלהקה באמת כיפית – שרוטים במוח ממש כפשוטו וזה אחלה. וכשנגמר לי הריקוד ברגליים שוב אני מסתכל במרבד הססגוני של כיסויי-הראש על ראשי הנשים על הדשא ועל הכיסאות והבדים הארוכים הקשורים שתי וערב על בטניהן ומתוכם מציצים ראשים קטנטנים ועליהם קווצות שיער זעירות, חלקלקות, עיניים עצומות בלא גבות, רגועות, רגועות... ולבי נחמץ מקנאה. והחתן מותש מצום ומשפע הברכות שהמטיר על ראשי ההמון ולא אצל לי ברכה אך הצהיר כי אם רק אזכיר לו יברכני מחר, מחרתיים, הלוא שבוע שלם יהיה חתן וגם חודש ושנה הלוא שֵם חתן לא יסור ממנו, ואני נסוגותי אחור וחיפשתי לי ישע בפנים, בחוץ, בבלגן המתעתע של כוכבי השמים – – שמים! בקשו עליי רחמים! לא. אין הדבר תלוי אלא בי. ובי אין כוח עכשיו אלא לומר לעצמי מילות תנחומים מכורסמות, ואולי החיוכים שקיבלתי מנפשות מתוקות שפגשתי שם בחתונה, ושנמרחו גם על שפתיי שלי – אולי בסופו של דבר יעלו ויפריחו איזה פרח ולוֹ עלי כותרת ללא מספר וריחו משכר ובין החוחים לא אפספס את יופיו, והערב כבר לא, אבל מחר – בעזרת ה' כבר מחר יישמעו ניגוני חתונתי שלי.