"בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמַים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין" (כתובות א,א)

חמישי ביום רביעי הבא אני מתחתנת עם נועם. בחור דתי, עדין נפש ממש. טוב, לא התכוונתי לכתוב את זה, אבל הוא דתי קצת מצחיק. מאלה שכשהם יוצאים לשירותים את מחכה להם שניה שייצאו משם ועוד שתי דקות שיברכו 'אשר יצר', הברכה שאני – ורוב האנשים הדתיים שאני מכירה – מריצים תוך כדי הילוך וחזרה לעיסוקם ברגעים שלפני. אבל נועם לוקח דברים ברצינות. זה מה שיפה אצלו. ובניגוד למה שקורה אצל חבר'ה כמוהו, עינו אינה רעה בכלל ב'חפיפניקים' כמוני, שמריצים את רוב הברכות והתפילות בקצב של ירי במא"ג או בנגב (משל שלו; כשהוא היה בצבא אני הייתי קומונרית בבני עקיבא ולא ידעתי כלום מהצבא). השבוע אנחנו לא נדבר. רשמית המנהג הוא לא להיפגש, אבל נועם חושב שראוי לנו שנהיה נאמנים ל'רוח המנהג', וגם לא נדבר בטלפון. זה יחזק כל-כך את הגעגוע, שהוא הביע את חששו בפניי שאם אך ירים את עיניו בפסיעתו האיטית אל כסאי, על השטיח האדום, ויראה את פניי אחרי שבוע הריחוק, הוא יתעלף תחתיו כמעט, ורק בסיוע השמים (ואביו ואבי) הוא יצליח לייצב את הליכתו ולשמור על שפיותו. וכשהוא חוזר שוב ושוב על התרחיש הזה אני מחייכת לעצמי חיוך גדול ומתאווה ללחיו, לשפתיו, לכתפיו. שישי אני לא מאמינה. כבר חודשים שלא היה דבר כזה, שלא דיברתי יום שלם עם נועם. כל אתמול התקשרו אליי חברות שלי, כדי לחפות על חסרונה של שיחה עם אהובי. הן אינן מבינות את הקטע הזה שלו. אבל הן מעריצות אותו ומקנאות בי ללא גבול – "שווה שבועיים של געגוע"... בעוד כמה שעות תתחלנה חברותיי לזרום אליי לשבת כלה. ובבית-אל, במקביל, יתאספו החברים של נועם אליו – אריאל, יִנּוֹן, רפאל (נועם סיפר לי שהוא סיים את הש"ס לפני חצי שנה) ואני מקווה שגם דני יבוא. דני הוא חבר ותיק של נועם, שלצערי הרב הייתה ביניהם תחרות סמויה עליי, שגרמה למתיחות. ואני הייתי כל כך מאוהבת בנועם, שלא שמתי לב שדני מחזר. החברות שלי כל כך שונות מהחברים שלו; הן כל כך קלילות, נמרצות והם כבדים, רציניים, שקולים עד אימה. אבל מאוד פתוחים. מאוד מקבלים. נועם, לעומתם, לא רק מקבל אותי, הוא מזדהה אתי לגמרי. לפעמים יותר משאני מזדהה עם עצמי. ויש לו גם קטעים מופרעים להחריד. וקריצות העין שלו הורסות. מוצ"ש רינת ואורלי יצאו באוטובוס האחרון, והשאירו אותי לבדי. אני לא מספיקה לעכל את הבדידות ואת הגעגוע שזוחל לי בחום בכל העורקים, והצליל המענג המבשר על הודעת טקסט מתנגן לו מהפלאפון שלי. נדמה לי שנועם אמר "בלי הודעות טקסט", אבל אולי – אני מתרגשת – אולי אני טועה? אני מדלגת על גוף ההודעה ומדפדפת בעזרת המקשים לראות מי השולח. כתוב: "השולח: נועם". אני קוראת את ההודעה: "מיה, תדעי לך שנועם מאוד אוהב אותך, ונראה לי שהוא קצת מתבאס מהשתיקה שהוא גזר על שניכם. עוד ארבעה ימים!!! שי. נ.ב. שלחתי את זה מהפלאפון של נועם, שתיזכרי בו." אח של נועם, שי, הוא פשוט בנאדם מתוק. איזה כיף שהוא גיס שלי. עוד ארבעה ימים. מיה, תחזיקי מעמד. ראשון קרן, החברה הכי טובה שלי, היא משוגעת. מתייצבת אצלי בשש בבוקר, עם אוטו, כובע, מימייה, שרוואל, ומכריזה: "מיה, יוצאים לטיול. יָפָה באוטו, שרון מחכה לנו בצומת רעננה, נוסעים ליערות הכרמל". הייתה לי תחושה שלא יעזור לי אם אומַר לה שבעוד שלושה ימים אני מתחתנת, וממש איני זקוקה כעת לאיזה נקע – זהו, שאת כל זה היא כבר יודעת. אז פשוט התארגנתי ויצאתי איתן. המסלול היה יפיפה, ומדי פעם חשבתי לעצמי שלא יעלה על הדעת שעם החתונה ייפסקו הטיולים האלה (וזה לא היה 'לא יעלה על הדעת' בטון של רבנים מהפגנות של הימין, אלא 'לא יעלה על הדעת' נינוח, כתובָנָה שאין טבעי ממנה, כשם שלא יעלה על הדעת משולש שיותר מזווית אחת בו ישרה. זה המשל הכי טוב שעולה לי כרגע). כשהגיעה החשֵכה, עוד היינו תקועים במסלול, תודות לניווטיה האמיצים של יפה ("אמור להיות פה סימון אדום איפשהו"; "נראה לי שעברנו מתישהו למסלול הירוק"; "לא משנה, נלך מערבה, בכיוון השמש, יש שם שביל ג'יפים איפשהו, נתפוס טרמפים לחניון".) ב-23:00 הגענו שפוכות לחניון, ונסענו הביתה. שני כל השרירים שלי תפוסים מהטיול, אבל תודה לאל, אין נקע. אני חושבת לעצמי, איזה מטופש זה היה, ומצד שני, זה היה כל כך יפה וכיף... יומיים לפני החתונה, אני לוקחת לידי את טיוטת הכתובה שהגשנו ליעל, חברתי המעצבת, כדי שתעתיק אותה באותיות סת"ם ותעטר בציורי ורדים, אגסים ורימונים. הכתובה מעשה ידי יעל מונחת עכשיו בבית הוריו של נועם, והוא יחתום עליה מחרתיים. בינתיים אני קוראת לעצמי בטיוטה: "וצביאת מרת מיה בתולתא דא..." צרם לי הכיתוב הזה: "בתולתא". מה העובדה האנטומית/היסטורית הזו מעניינת את כל העולם? "כתובת בעולה מָנֶה וכתובת בתולה מאתיים", היה נועם עונה לי. "והכתובה שלי, כמה תהיה?" שאלתי אותו. "כמו כל כתובה, מיה'לה שלי", הוא היה מרגיע אותי. "אבא שלי סידר קידושין של זוג שהאשה – מה אני אגיד לך – כרסה הייתה ממש בין שיניה. ותנחשי מה היה כתוב בכתובה?" ואני, בחיוך חמצמץ מדקלמת: "בתולתא שפירתא, מאתיים זוז, רק היום, כן, רק היום, בתולתא שפירתא..." שלישי הצילו! זה מחר!!! שוב ניג'זתי לַמדריכת כלות שלי חנה, שתשמע אותי מדקלמת באוזניה את כל ההלכות שאני צריכה לדעת, ושוב תיארתי לה את כל הפחדים שלי מזוגיות, והפעם גם העזתי לומר לה שאני מפחדת קצת מזוגיות עם נועם, שאני כל כך אוהבת. הייתי בטוחה שהיא תרים כאן זוג גבות תוהות, אך לא. כנראה שבתפקידה היא שמעה את כל הסיפורים. אמרתי לה שנועם הוא כל-כך קדוש, הראש שלו מכוון על תדר רוחני כל הזמן, ועכשיו, שהרומנטיות שלו כבשה אותי בנחשוליות שאין בה סימני שאלה, עכשיו ש'פת בסלו', אולי עכשיו יעטה אצטלא של קדושה ואהפוך אני לפילגש זרה בתוך השלמות הטוטאלית של התלמיד החכם עם יוצרו, ואולי אף אני איני אלא כלי כדי להעמיד מחלציו בנים זכרים, שיעבדו את ה' וימלאו את העולם בניגוני קדושה זכים ומפכים. הישירה חנה המדריכה פניה אליי, ליטפה את כתפי ואמרה לי ברוך: "הזהו נועם??" ואני רק בכיתי על צווארה ושמעתי את קולה החם לוחש: "מיה, עם כל מה שעברת, איזו זכות נפלה בחלקך, איזו זכות..." רביעי תוך כדי סירוק השיער, הזכירה לי רבקה הבלנית שלא כל קשר הוא חציצה (ואני חוזרת ומשננת את המשפט היפה הזה, שיצא לה מהפה בלי להתכוון: "לא כל קשר הוא חציצה"). ושאין כל טעם לגרד בכל הגוף כדי למצוא לכלוך – אני יודעת את זה; הלוא שמי הנרדף הוא היגיינה. יכול להיות שעמוק בתודעה שלי אני כל הזמן מרגישה מלוכלכת. ויכול להיות שהרחצה הארוכה הזאת אינה אלא רתיעה מהמקווה. אבל רבקה צודקת. אני מתחילה להיכנס. רגל ימין נוגעת במים. לאחריה רגל שמאל. אני חושבת על נועם שעושה כעת בוודאי את אותו הדבר. אבל לו אין בלן על הראש, ומעשהו אינו בעל משמעות הלכתית אפקטיבית ממש. זהו מעשה שגרתי ומאוד רגיל אצלו. ואני – נטהרת מזוהמה של שנים. כפות רגליי נוגעות ברצפת המקווה. זה בסדר, זה לא חציצה, הזכירה לי רבקה טרם הטבילה. איני יודעת למה, אני מרגישה ביטחון כשרגליי על הרצפה. אם המקווה היה עמוק, כמו הים, הייתי חשה צורך עז לצלול לכל עומקו כדי להיטהר, וכאן, הרצפה הכל-כך רצפתית של המקווה תוחמת את גבול המאמץ להיטהר, ודוחפת אותי חזרה אל הציפה ואומרת לי: שאפי אוויר מיה, את טהורה. ולאחר שראה שערי את אוויר החדר, חוזרת אני ומתכנסת אל תוך המים. בלי לחשוב על זה, מתאגרפים הידיים ומתכווץ הגוף אל עצמו. אך במחשבה ממתנת, אני משחררת את האצבעות ומַרפה את הגוף, מזכירה לעצמי שאת הטהרה משיגים לא באלימות, ולא בהענשה עצמית, אלא בוויתור, בעדינות דקה. אני מוציאה את ראשי מן המים, רק לשם שאיפת אוויר, ומייד צוללת אל קרקעית המקווה, רק כדי להרהר הרהור אחרון, שאין קץ למתיקותו, על נועם שלי. משנצטרך הגוף לאוויר, עלה מאליו על פני המים, ולקח נשימות איטיות. פקחתי את עיניי, הסתכלתי סביבי, והבנתי שתמה הטבילה, ונטהרתי לנועם. עליתי מן המים ונסתפגתי. שמחתי על לחות המקווה שנותרה בשיער, ועל הינומת פארי וטבעת קידושיי, שיביאו הלילה תיקון ומזור לאשר נתחלל.