שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
אח, איזה שיר נהדר...
ליצוק אותו לקדרה, כמו מרק חם וטוב ולגמוע לאט לאט.
אפשר גם להתכרבל עם השיר הזה בקור הסתווי.
אה.. פשוט כיף.
רק יש לי כמה השגות על הניקוד.
סתם...
[ליצירה]
פשוט סיפור אדיר!!!!!!!
הזמנה בשבילי לקרוא את כל שאר יצירותייך.
ואת זה אני כותב לפני שהקלקלתי על שמך, לכן אני עוד לא יודע כמה יש, אבל אם כולם עומדים ברמה הזאת, זה כדאי.
[ליצירה]
וויייי
דקות שלמות הייתי בשוק והלב עמד במקום.
הסיפור חזק וכואב מאין כמוהו.
אחחחח...
למחוק מהפלאפון, למחוק ממקומות אחרים...
מכיר את זה.
רק מהראש אי אפשר, פשוט לא מצליחים, למחוק.
עצוב.
בכל זאת, איכשהו לקום ולחיות.
איכשהו.
[ליצירה]
כיף!
הבטחתי לעצמי וללוחציי שאקרא,
אז קראתי, וחייכתי כל-כך רחב:
וווווווווווווווואאאאאאאוווווו!
Bigger than life!
מי שלא קרא, שיקרא עכשיו.
יעשה לכם את השבת.
[ליצירה]
המשותף למלים שהמגיבה הנכבדה העירה עליהם שלא ניקדתי, הוא הימצאות סימן הניקוד צירי.
בוודאי יתפלאו הקוראים, שהרי כן ניקדתי!
ידוע שרבים מן המחשבים מפספסים משום מה את הסימן הזה.
אני מרשה לעצמי להניח שזו הסיבה לתלונותיה.
לגבי "בחלוני" - אני נשען על צורה קדומה.
"עכשו" - זה הכתיב המנוקד התקני.
כמו שהחודש הקרוב הוא "כסלו" מנוקד ו"כסליו" ללא ניקוד. עניין של ו' עיצורית בסוף תבה.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
תגובות