[ליצירה]
איזה כתיבה יפה...
מאוד ציורי - ממש מצליחה לראות את ההתרחשות מולי!
איזו לשון מיוחדת כמעט כל שורה זרקה אותי אל רעיונות תנכיים...
והסיום כ"כ חזק וכ"כ תופס דווקא בגלל שהוא סותר את כל מה שאנו רגילים לחשוב (אפילו מעט מן האור...)
מה אני מנסה לכתוב? שאהבתי את היצירה, שזה מקסים אפילו ואולי בגלל הרעיון הקשה...
[ליצירה]
יפה, יפה, יפה!
זה הזיז בי משהו. כמעט גרם לי לבכות מרוב שזה אמיתי. הלוואי שנזכה לעמוד לפניו כמו שצריך. זו הרגשה נפלאה, שלא זוכים לה הרבה פעמים. מדובר בשיר על עמידה, אבל זה מתקשר לי אוטומטית גם עם תפילה. תפילה כזו שעברתי פעם, חזקה, חודרת ומטלטלת, הכתיבה לי את השיר "כדור אש בוער".
תודה רבה רבה לך.
[ליצירה]
מזכיר לי את הסיפור Time Cat, על ילד שיש לו חתול והוא מגלה שהחתול יכול להעביר אותו ל9 מקומות שונים בזמנים שונים. הם עוברים במצריים העתיקה, רומא, יפן ועוד.
[ליצירה]
תודה על ההשראה!
צורה לכותבים, כותבים לצורה
וגם אם נמחק לנו זה לא נורא
מקווים ששמרת גיבוי במגירה
כך תוכל לפרסם הכל בחזרה.
צורה ליוצרים, יוצרים בצורה
וטוב שתבין את מהות היצירה
תגובות שבונות יעזרו גם לך
ואת האתר יקדמו בברכה.
[ליצירה]
בס"ד
דווקא נראה לי שהכתיבה צריכה לבוא מתוך ערפול מסויים של המודעות (אח"כ אפשר להתבונן בדברים מתוך מודעות) כך שאני מסכים עם הדעה. אבל עצם זה שכתבת אותה גורם לנו להיות מודעים לזה ופוגע ביכולת ליצור, לא? אני מקווה שלא...
[ליצירה]
נכון שבבכי רואים את האדם כמו שהוא, אנושי, בלי כל המסיכות והמגינים.
אבל לא רק בבכי.
כשקרובים מאוד רואים את זה בכל דבר.
כשרחוקים מדי גם בבכי לא רואים את זה.
[ליצירה]
לביא, איש ביקורת אנוכי הפעם.
הזקנה שנראית כמו זקן, זו בעיה (למרות שזה לא מסתיר את הרעיון של הציור - הוא "תופס" גם בזקן).
ליתר פירוט, היא נראית זקופה מדי, צואר ארוך מדי ועבה מדי, היא מוצקה מדי, גם המבט שלה נראה לי נוקשה מדי (הוא צריך להביע את הרגש שלה, שמחה או עצב), כל הדברים האלה מצויים יותר בזקנים ופחות בזקנות לענ"ד.
עוד מפריעה לי "זווית הצילום" של הציור. נדושה מדי לדעתי. אולי תופסת פחות מדיי מהאישה.
בכל זאת יש פה רמת דיוק נדירה, פחות מבציורים אחרים אבל אני מניח שזו לא היתה הכוונה פה.
לגבי הרעיון, אני פירשתי את זה כזקנה שהיתה יפה ונאהבת בצעירותה, וכל הקשרים שלה (לא רק אהבה) היו מבוססים על היופי ונעלמו יחד איתו, בהנגדה לדמות אחרת שמובנת מאליה של אישה שהיתה פחות יפה בצעירותה וזכתה לקשרים שהיו מבוססים על אופי, על נתינה וקבלה, קשרים שנשארו איתה לעת זקנה.
[ליצירה]
מצתרף לילד לירי.
הסמל שעל העט, כמו גם הוריאציה שלו על קסת הדיו, הם למיטב ידיעתי סמל שמוצאו מהמזרח הרחוק שמביע את הרעיון שבכל אור יש נקודת חושך ובכל חושך נקודת אור.
כך היוצר שהוא אנושי (=טוב) מצייר דרקון תוקפני (=רע) ואפילו יוצר אותו כי לדרקון יש קיום ממשי.
והרי יומר לא יוצר סתם (אם הוא יוצר אמיתי) הוא יוצר מתוכו, כך שהדרקון קיים למעשה בתוך היוצר, הרע קיים בטוב, ולעומת זאת הדרקון נוצר ע"י הטוב כך שחייב להתקיים גם בו משהו טוב, ולכן הסמל (ולא, לא איכפת לי אם התכוונת לזה P: )
ולכן הדרקון היה קיים גם קודם בתת מודע של היוצר...
ואם מישהו קיבל כאב ראש מהתגובה שלי גם לו מגיע כזה P: