מרוב פיגועים אני מבין שלא זוכרים את כולם. בכל זאת, בטח יותר זוכרים את המזעזעים יותר, למרות שאני יודע שאסור לדרג. יומיים לפני ל"ג בעומר לפני שנתיים, קובי ויוסף מתקוע הבריזו מבית ספר ויצאו לטייל בוואדי. בערב יצאו לחפש אותם ובבוקר מצאו אותם איך שמצאו. באותו זמן הייתי בצבא ושמעתי על כך חצי שעה לפני תרגיל פלוגתי גדול, בשיתוף פעולה עם שיריון, אמור להיות מגניב. קובי היה חברותא צעיר שלי ולמד אתי גמרא פעמיים בשבוע. היה ברור לי שאני הולך ללוויה. אבל בצבא אמרו שאי אפשר, זה תרגיל חשוב, "ומה תעשה במלחמה??"... בסוף התרגיל הרטוב נסענו נסיעה ארוכה בשיירת נגמ"שים אל הבסיס. מצאתי בתוך הנגמ"ש קופסה של מנות קרב, קרעתי ממנה פיסה וכתבתי עליה את ההספד שלמטה. אף אחד לא ראה אותו זולתי עד עכשיו.      ההספד הם לקחו אותך באבנים קובי השמידו והרסו כל מה שאפשר לו לאדם ליטול מן האדם הפנים שלך נחרטות אצלי העיניים הגדולות ששואלות שצוחקות היה לך הרבה סיפוק בלימוד שלך נהנית ללמוד בכל יום תמיד זכרת בעל-פה את מה שלמדנו בימים הקודמים. שלטת היטב בפרטים. ידעת לבטא את הסברך לדברי הגמרא תוך העדפת פירוש אחד על משנהו וגילית מקוריות. נהניתי ללמוד אתך קובי ונהניתי להכיר אותך כאדם מסתקרן ומתלהב גם כאדם מקושר למסורת, לעם ישראל הנה את מותך מצאת בטיול ביפי ארצנו והיא הראשונה שקלטה את דמך הם לקחו ממך את כל מה שאפשר לו לאדם אך את זכרך המבורך הטרי בקרבנו את דרך חייך, מורשתך מבלתי יכולת האדם לקחת לא נגעו בזה בכלל, הרשעים מתגעגע אליך כל-כך תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.       יאיר