במבואת בית הכנסת של אלון-שבות, אני מסיים את חיסולה של הבמבה שקניתי לי לארוחת הבוקר. רגעים אחרונים של הנאה לפני שאכנס לספריית המכללה להשלים עבודות. בסך הכול טוב לי. יש לי הרבה עבודות שאני צריך להשלים בלחץ של זמן, אבל כבר עמדתי בחיי באתגרים כאלה. אני לא מוטרד. אני די מבסוט עכשיו, חושב על זה שמחר יגיעו אלבומי החתונה שלנו, ומחרתיים יגיע גז לקרוואן-המחמד שלנו (שני הנ"ל כרוכים כמובן בתשלום סכומים נכבדים, אבל כשמתחתנים, מתרגלים לסכומים כאלה מהר). על לוח המודעות תלויה רשימת שמירה (קשה להיות מתנחל...) ותפילה למען ארץ ישראל, בהמלצת רבנים חשובים כמו הרב אריאל והרב אבינר. פתאום אני שומע רעש די מטריד. חושב לעצמי, אולי צלצול של בית ספר או רעש של בנייה, אבל לאחר שלוש שניות מתברר שהרעש מתקבע על מונוטוניות מחרידה, ורק מתחזק בהדרגה. אני אוסף את עצמי לעמידת דום ומצטמרר. אני עומד עכשיו בכניסה לבלוק מגורים בבירקנאו. המדריך דוחס קבוצה גדולה מאיתנו למרווח בין המיטות. "קדימה", הוא אומר, "שיבוא עוד אחד, יש פה עוד מקום". חמישה עשר חבר'ה הצליחו להידחס לשם. "זו כמות האנשים שנדחסה על מיטה פה. כשאחד היה צריך ללכת לשירותים, כל ישני המיטה היו מתעוררים. בדרך כלל הוא כבר לא היה מצליח להגיע עד לשירותים." השיניים שלי נוקשות, ואני לבוש היטב, מכף רגל ועד ראש, עם מעיל וכפפות וצעיף מצוין. לחשוב שכל מה שהיהודים האסירים לבשו פה זה בגד אחד עליון ובגד אחד עליון, ונעליים שבקושי התאימו. והבגדים מצחינים משלשול ומקיא, מזוועת הדיזנטריה. אני יושב מול המקלדת במכללת הרצוג וכותב. מציץ מהחלון, והכביש מאלון-שבות לראש צורים נראה לי כמו הכביש המוליך ללודז'. יורדים מהאוטובוס ונכנסים לבית העלמין. ארבע בורות לפנים מהחומה, לתוכם נצטוו אחרוני הצעירים, שהושארו בגטו כדי לקפל את הציוד שבו, להיכנס ולהיטבח. בדרך נס הם ניצלו. ילדה קטנה, יפה, גרומה, עיניים שחורות כעורב, פנים לבנים שנסוך עליהם תימהון מקפיא, נפולים לפנים. את תלויה על העמוד במרכז מיידנק, ידו של אחיך הגדול אוחזת בידך והקלגס הנאצי מפקח עליו, שלא ירפה. אשמתך הגדולה, שגנבת סנדוויץ' ממחנה האוקראינים. גנבת בשביל אחיך. מחר גם הוא ייתלה. אין בי כלים נפשיים להתמודד עם המחשבות האלה. ובכלל, צריך לעזוב את זה. יש עבודות לעשות, יש שיעור גמרא להכין למחר. אם השיעור לא יהיה מוכן כמו שצריך, התלמידים יאכלו אותי חי. כיתה חכמה. כיתה תוססת. * * * אני יודע שאני לא ראוי לקרבן שהם הקריבו. אני לא מוצא בו כל תכלית. אין שום דבר בעולם שמנות הרוע האדירות שירדו לעולם בשנים הארורות ההן – וטרם נמוגו – היו שוות בשבילו. המציאות מחייבת אותי לתלוש את עצמי מהמחשבות הללו ולקפוץ חזרה למקום המאוד ריאלי שבו אני נמצא ממש עכשיו. זה לא מרפא שום פצע, זה לא מכחיש את הרוע. זה רק מאפשר לחיות בשלווה יחסית, במקומות שאליהם מנעה אותו ההשגחה העליונה מלפשׂות.