"כן אורי, שמעת נכון, התארסתי לפני שבועיים. ממש תודה שהתקשרת. מה נשמע, מה קורה אתך, המון זמן לא דיברנו." "שנה וחצי כבר, נדמה לי. אצלי הכול בסדר, כרגיל. מחפשים לקוחות בנרות, גם כן כרגיל. נדמה לי שהדברים המסעירים באמת קורים דווקא אצלך, אה דַפְדַף?" "תקרא לי דפנה, אורי, דפנה במלרע, כמו שולחן." "אני יודע מה זה מלרע, מותק, אבא שלי באקדמיה. עכשיו תספרי לי דפנה (וואי, יהיה לי קשה להתרגל), מה קרה בשנה וחצי האחרונות, מאז שעזבת את הדירה." "קודם תגיד לי איך שמעת שהתארסתי." "רוני ראה אותך הולכת עם מישהו ברחוב. הוא לא היה בטוח שזאת את, ואולי הבחור הזה סתם הלך לידך וגם אם אתם חברים, זה לא אומר שהתארסתם. טוב, את מכירה את רוני. הוא עוד מדקלם מהצבא 'יש ספק – אין ספק'. אם הוא יכול להיגרר למסקנה, הוא ייגרר אליה. הפעם הוא צדק." "תצחק על רוני כמה שאתה רוצה. עובדה שהאמנת לו." "טוב. עכשיו תספרי." אני לוקחת אוויר. מאיפה להתחיל? "שבוע אחרי שעזבתי ת'דירה הלכתי ללמוד במדרשת 'זכרון נעמי', בעצם את זה אתה יודע. אתה ורוני ביקרתם אצלי כשטיילתם בגליל." "המשכת להדריך רייקי?" "עד היום, אורי. נדמה לי שאמרתי לך, שידעתי מראש שאצטרך לוותר על כל מיני דברים מעולמי הקודם..." "חיבוקים ונשיקות, למשל..." "למשל, אורי, למשל. אבל על רייקי ידעתי שלא אוותר. גם אני יודעת להרגיש רוחניות, לא רק הרבנים." "זה מה שאני לא מבין, דַפ... דפנה. לְמה את צריכה רבנים?" "הרבנים לימדו אותי לאהוב את עצמי, אורי. זוכר שתמיד אהבתי את כולם והתמסרתי לכולם, ואף פעם לא קיבלתי חזרה עשירית ממה שנתתי? זהו. הזמן ההוא נגמר. אני חזקה יותר עכשיו. מעריכים אותי לפי מה שאני ומי שאני." "ומי יגיד לך כמה את יפה?" "שלמה אומר לי את זה מדי פעם. רומז לי, בעצם. העיסוק בחיצוניות מביך אותו." "אני עדיין לא מבין לגמרי את הסיפור שלך. מה העניין? את, רוני ואני חיינו במין קומונה כזאת. טהורה, אינטימית. לא הרגשנו גם צורך בסקס." "גם לא רוני?" "לרוני היו בדיחות תפלות לפעמים, אבל פעם הוא אמר לי בשקט בשקט – את יודעת, בקטעים הרציניים של רוני הוא תמיד לוחש – שאת צריכה להישאר בתולה לעולם. את טהורה מדי מלאפשר לגבר לחדור אלייך." נבוכותי. הוא הרגיש את זה, ואמר: "זה רוני אמר, לא אני." "ואתה, מה אתה אומר?" שמעתי את עצמי שואלת. "מה אני אומר? אני, אני אוהב אותך." שתיקה. שתי דקות בערך. אולי שלוש. "אז איך הכרת את שלמה?" "בכנס אזורי של מדריכי רייקי בגליל. הייני הדתיים היחידים. שוחחנו קצת, וגילינו שבעצם הוא גר שבע דקות הליכה מהדירה שלי. מאז אנחנו ביחד. חודש וחצי." "תוך חודש התארסת? איבדת את הראש?" "הראש שלי יושב חזק על הצוואר, אחרת רוני לא היה מזהה אותי." "באמת הוא לא היה בטוח שזיהה". שמעתי ציניות, שמעתי כאב. "בעוד חודשיים יהיה לו יותר קשה לזהות." "תני לי לנחש – את מתחתנת." הוא נשמע עייף. השיחה הייתה כבדה עליו. "כן, אני מתחתנת. ומכסה את הראש." "ושוב אני אומר לך דפ... שיט, דפנה, עכשיו, ללא ספק, איבדת את הראש לגמרי. חבל." "אוי אורי, מה שחבל הוא שאתה לא מבין אותי וייתכן שלא תבין לעולם. בכל זאת אני אומַר: לא איבדתי ת'ראש. אני רק מכסה אותו."