ויש אחד שלא בא לו לקרוא ספרי שואה ואפילו אם תתן לו ספר כמו "עיין ערך: אהבה" שכתב דויד גרוסמן שאמנם עוסק בשואה דרך אלף פריזמות, אבל דרך כל המלים הוא יודע שבתכל'ס זו השואה שמדברים עליה שם, וזה לא שהוא מסרב באופן עקרוני ונחרץ לקרוא, לא 'כפת לו לקרוא, נניח, כשיגמור את הסדרה של הארי פוטר – והוא ינסה לקרוא באנגלית כי שווה להתמקצע באנגלית היום ואם אפשר לעשות את זה בדרך כיפית אז עדיף. אבל מה רוצים ממנו שדוחפים לו כל מיני ספרים כאלה ליד. טוב, הבינו מראש שלתת לו את הספר הגדול הזה בשני כרכים שהעורכת שלו – ובטח היו לה כל מיני עוזרים – הייתה עד כדי כך לא יצירתית שקראה לו פשוט "שואה" – אז היה ברור שספר כזה הוא לא יקרא. וזה לא שהיסטוריה לא מעניינת אותו – בטח מעניינת – אבל ההתבחבשות הזאת בכל כך הרבה תאריכים, מקורות, אנקדוטות וזה קצת מתישה אותו. אז נותנים לו את "עיין ערך: אהבה" כדי שאולי יסתכל על זה ככה דרך העיניים של מומיק, ואולי הוא גם קצת כמו מומיק קצת תלוש קצת לא וככה הוא יתחבר, אבל – נו באמת; הרי זה סתם טיפשות. הבחור כבר דור רביעי, לא כמו מומיק שהיה דור שני ממש, והרגישו את השואה אז בכל מקום שאתה מזיז את הראש והתווכחו בפינות הרחוב על הסכם השילומים אחרי שסיימו להתווכח אם צריך לעשות שלום עם הגרמנים ימח שם (ואולי לא ימח שמם? האם עם לא יכול לעשות תשובה?), ובשורה התחתונה זה היה אז. מאוד מאוד אז. הייתה אז השמדה של הרבה הרבה יהודים, מדברים על ששה מיליון וזה לא ממש מדויק אבל נצמדים למספר העגול הזה, אבל מה באמת יעשה המוח שלו – שמוטרד ממילא מכל מיני עובדות שוליות ועוד יותר שוליות – בעובדה הבלתי נתפסת הזאת. הרי גם ככה הסיטואציה היום כל כך שונה. יש לנו פה מדינה, ומדברים בה בעברית, שפעם קשה היה להאמין בזה, ויש אפילו ישראליוּת, שכל בנאדם שחפץ בתשומת לב ופוזה כבר מצא איזה מלים מתלהבות כדי להגדיר אותה – או כמעין שיקוף של עצמו, או כמין מבט ציני על כל האחרים – ויש לנו מטבע משלנו ונשיא וממשלה וכנסת ובית משפט עליון (שאין כמו המלה עליון כדי להגדיר את ההיררכיה בינו לשאר הגופים). אז איכשהו הסיטואציה האירופאית השחורה-לבנה ההיא כל כך מרוחקת, וכמעט כל מי שהיה אז כבר מת. אבל נגדע שליש עם. כן, זה עצוב לו, יש כאן כאב אנושי. ובכל זאת, זה רחוק. אוקיי, זה לא שהוא לא מזדהה, אבל זה כמו... זה כמו ששתי מטוסים התנגשו בבנייני התאומים לפני שהוא נולד. הראו לו תמונות של זה באיזה אתר זיכרון באינטרנט שבזמן האחרון הצפייה בו נידלדלה משהו. אז הוא שאל את אבא שלו איפה הוא היה כשהתאומים התרסקו ואבא שלו זכר היטב שהוא שכב באוהל בצבא בין שמירות והוא ממש לא האמין למה שהוא שומע ברדיו. הוא העדיף לחזור לישון ולאסוף כוח לשמירה. אבל כבר אי אפשר היה לחזור לישון. ואחרי כמה ימים שקולטים את המספר ששת אלפים ומשהו מחפשים כמובן שמות של הרוגים יהודיים אם מכירים מישהו, ובשלב הזה כבר עסוקים באיומי הטרור ואיפה מוצאים את בן-לאדן הזה כדי לפרק לו את העצמות. ויש כל מיני כאלה שמוצאים בתנ"ך ששתי ממלכות קדומות נלחמות זו בזו ועל פי הגימטריה זה בדיוק התאריך של המתקפה על התאומים, אז שוב הוכחנו שיש אלוהים וסבבה. ואחרי שהוא שמע את אבא שלו מתרפק על ימי התאומים העליזים, וקצת נסחף לתיאורים לא קשורים, שאל אותו בעדינות תוך כמה זמן הוא יָצָא מהשוק של התאומים. ולפני שאבא שלו ענה, הוא מיהר לשאול אם עכשיו הוא מבין יותר למה העיסוק בשואה קצת פאסֶה מבחינתו. והאבא עדיין לא ענה, אבל הבן ידע שבכל זאת השואה היא עניין יהודי (ונכון, היו שם פי אלף ממה שהיה בתאומים, והוא כבר דמיין את עצמו שואל בסרקזם את אבא שלו איזה נוסחה הוא מציע לחשב על מה ראוי להתאבל – איך בדיוק להכפיל את גודל האסון בשנות ההתיישנות שבעקבותיו). אז הוא רץ לאנציקלופדיה הכי מעודכנת שיש להם בבית והראה לו את פיזור האוכלוסיה היהודית בעולם. ושהם נעלמים לאט לאט בגלל מה שקוראים התבוללות – איזה ביטוי מפחיד. והוא אמר לאבא שלו שנראה לו שיש כאן איזו צרה – אם אכפת לך בכלל הקטע הכמותי של העם שלנו – אז העם הזה מצטמק בכמות שעברה כבר מזמן את מה שהיה שם בשואה, וזה קורה עכשיו בחיינו. ועל זה לא עושים שום יום אבל ולא מוציאים ספרים לרמות השונות ולגילים השונים. ועל זה לא עושים סרטים.